מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה אני בת 65, ואני דור שני לשואה. בת להורים שהכירו במחנה טרנזיסטריה שברומניה, בתנאים קשים של רעב, השפלה ויסורים קשים (גם שם פרחה האהבה ונשארה התקווה לחיים טובים יותר).

אבא שלי, יואל לבית קוטר היה בן למשפחה מאוד עמידה, עתירת נכסים. אימא שלי, יפה לבית שטייף, הייתה בת למשפחה משכילה מאוד, הסבא היה המורה לעברית של כל בני העיירה- ליפקאן. סבתא שלי מצד אימא, זיסל לבית שקולניק, הייתה זו שגידלה אותי כל השנים (ההורים עבדו מצאת החמה ועד אחרי השקיעה). החיים הטובים הסתיימו בשנת 1938-1940 בהגיעם למחנה טרנזיסטריה. הסבתא שלי, זיסל לבית שקולניק, הפכה לאלמנה באירוע אכזרי כבר בכניסתם למחנה. סבתא נשארה אלמנה עם שני ילדים קטנים, היה עלייה לדאוג להם לאוכל ולהגנה. אוכל היא מצאה בפחי אשפה, שאריות של מזון שנזרק או בעיקר קליפות תפוחי אדמה (כשאני רואה אדם מחטט בפחי אשפה אני פורצת בבכי… אני לא יכולה לשאת את הזיכרון ואת העלבון של העבר). הסבתא מצאה בדרכה לחפש את המזון הדל ילדה קטנה רעבה ששמה היה רעיה. למרות מצבה הקשה, ולמרות שהייתה מטופלת בשני ילדים קטנים, החליטה לאמץ את הילדה הקטנה והבודדה למשפחתה.

ההישרדות במחנה הייתה קשה, מחלות כמו טיפוס ומלריה פקדו את המשפחה אבל, סבתא שרדה כך: אימא שלי, ילדה בת עשר, סרגה לרומנים ולגרמנים כובעים, כפפות וסוודרים, ובעבורם קיבלה מעט כסף ובעיקר קליפות של פירות וירקות. בנוסף, הסבתא רקחה בבית משקאות אלכהלים בעבור הגרמנים והרומנים וגם על כך קיבלה מעט בגדים. הבגדים של סבתא ושלושת הילדים היו שקים. את הבת הבכורה, יפה (אימא שלי), הצליחה הסבתא להציל מבורות המוות של dovosar (דובסרי) שבטרנזיסטריה. היא החביאה אותה בשקי בגדים במרתף, כך ניצלו חייה.

ולמרות זאת, התפתח סיפור אהבה בין אימא שלי, יפה, הילדה הרזה היפה שלבושה בשק, לבין אבא שלי, יואל, בחור צעיר ובן למשפחה עשירה שידע את הדרך ללבם ולכיסם של הצוררים הנאצים והרומנים. אבא שלי שהחביא כסף בתוך הרגליים של השולחן, שיחד את השומרים במחנה והצליח לקנות את סבתא שלי ואת שלושת הילדים ולהעבירם לשטח שנמצא על גבול המחנה (התאפשרה יציאה מהמחנה בשעות מסויימות). בשנת 1945 מלחמת העולם השנייה הסתיימה, סבתא וההורים שלי חזרו לעירה ליפקאן. המקום היה שרוף, לא היה זכר לבית שבו התגוררו, ואז בנו להם מקום מגורים אחר. מיקי חזר לבית הספר, לאימא שלי ולאבא נולד בן ששמו יעקב.

שנתיים עברו, בשנת 1950 המשפחה עולה לארץ, למעט מיקי שנשאר ברומניה ללימודים. הימים הם ימי הרודן צ׳אוצסקו ברומניה, שערי הברזל של המדינה נסגרו למשך שנים רבות שבהם נמנע מפגש בין המשפחה למיקי. ההורים עלו לארץ למעברה- שער עלייה שבחיפה. מקום המגורים היה אוהל, פרנסה- עבודות דחק במספנות חיפה, סבתא שמרה על הילד הקטן אבל בלב הייתה שמחה גדולה של חופש, של שחרור והרבה חלומות לחיים טובים יותר. לאחר כשנה עברה המשפחה ליהודיה (העיר יהוד היום). אז קיבלה המשפחה עזרה מהדוד בברזיל ששלח כסף שאיפשר למשפחה לקנות בית בפתח תקווה. אבא היה חלבן, היו לו חמור ועגלה שעזרו לו לחלק את החלב בבקבוקי זכוכית לתושבים שבשכונה. המצב הכלכלי השתפר, שוב לקחו שליטה על חייהם והיו מאוד שמחים בחלקם. קשה היה להם להחליט על הרחבת המשפחה כי זכרונות העבר לא הרפו מהם- המחסור הכאב והרדיפה. אבל הדודה מחיפה שכנעה אותם שהם במדינה חדשה בארץ חופשיה והחיים יחיכו אליהם. ואז ילדו אותי ונפתחו להם שעריי שמיים. את החמור והעגלה החליפו בחנות מכולת גדולה. את הבית הקטן החליפו בבית גדול ומפואר יותר.

למצגת התיעוד של סבתא שרה והנכדה בר: 

הזוית האישית

הסיפור נכתב במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבי"ס אלחריזי תל אביב. המורה המובילה: אתי מונוביץ, התשע״ט.