מאגר סיפורי מורשת

נולדתי באוזבקיסטן, בעיר פירגנה בתאריך 11.5.1948, למשפחת בולושניק. בילדותי, לאבי היה מנהג להפתיע אותי בזר פרחים עשיר המורכב מפרחי יסמין, שושנים וחרציות, שהיה מספיק לקטוף אותם בשעות הבוקר המוקדמות בפארק שבבית החולים בו עבד. אני זוכרת את הרגע שבו הייתי פוקחת עניים והחדר מואר משמש, ומעליי זר פרחים ואבא מחייך ומכין הפתעה. ואמי עם חיוך רך ואוהב.

הורי היו רופאים. הם היו עסוקים בעבודה. הייתי ילדה אהובה ועצמאית. בגיל 5 הלכתי לבדי לעיר ולשתות גזוז מאחר שלא היה לי כסף, אבי היה צריך לשלם כל פעם למוכר על שתייה שהייתי לוקחת משם.

נולדתי לאחר מלחמה. באותה תקופה לא היו הרבה צעצועים וחפצים. פעם אמרו לי שהיד שלי חיה והבנתי שאני יכולה לדבר ולשחק איתה! וזה מה שעשיתי: ניהלתי שיחות, משחקים והתלבטויות יחד עם היד.

חוויות מתקופת בית הספר

לבתי הספר שם לא היו שמות אלא הם היו ממוספרים. אני למדתי בבית ספר מספר 6. אהבתי את שיעור ספרות. שבהם יכולתי לבטא את עצמי בכתיבה ואפילו אחד מחיבורי נבחר לשמש דוגמא להסבר של איך כותבים חיבור על ידי משרד החינוך. יום אחד המורה ביקשה להקריא את החיבור שלי מול הכיתה, ואחת הבנות הפחות מצליחות גילגלה את העניים ואמרה בזילזול: "אוי זאתי כמה היא חופרת!". מאותו יום היה לי קשה לענות בשיעורים, ולהקריא את חיבורי לפני הכיתה.

היו הרבה אירועים. אך מפני שנולדתי אחרי מלחמה ואבי חזר מהמלחמה, הרבה אנשים היו מתארחים בבתים, שרים ואוכלים תה עם ריבה. הייתה הרבה שמחה פשוטה.

אהבה מעיל ושוקולד

הוריי שרה דיכטר ולייב בולושניק התחתנו בשנת 1934 באוקראינה הם היו סטודנטים באוניברסיטה רפואית. בתקופה זו באוקרינה הייתה זמן מה אחרי המהפכה הייתה תקופת רעב קשה שרבים מתו ממנה. בדצמבר, החודש הכי קר באוקראינה, אימא שלי ילדה את אחותי הגדולה.

הוריי, שרה ולייב בולושניק

אבא שלי בא לבקר את אימא, הוא ראה אותה 5 דקות ואמר לה: "אני עוד מעט חוזר". הוא חזר לאחר כמה שעות רק מה…? הוא היה בלי מעיל! ובלי מילה הוא הושיט לאמי חפיסת שוקולד, שבתקופה ההיא זה היה הרבה יותר משמעותי מזהב!

נולדתי לאחר הרבה שנים וכשאימא סיפרה לי על זה אני שאלתי: "אבא, איך החלטת להישאר בלי מעיל בקור הזה? יכולת למות מקור! הוא ענה לי: "אימא הייתה מאוד חיוורת וחלשה והחלטתי שאני בנתיים אשתמש במעילה של אחותי". אפילו אחרי 30 שנה הוא הרגיש בושה מהמעיל המוזר עם הצווארון של הנשים. מכירת מעילו בתקופה של שיא הקור בתמורת לחפיסת שוקולד, כדי לשמח את אימא, זה ממש מעשה שמראה על אהבתם האמיתית של הורי. גם כשאימא שלי לא ביקשה שום דבר, אבי התחשב בה ובמצבה וקנה לה שוקולד.

עד היום, כשאני חושבת על אהבה אני רואה את הוריי כדוגמה לכך.

אימא שלי

אמא במשך 18 שנה הייתה רופאה ראשית של ארגון רפואי בעיר שלנו. בית חולים שבו היא הייתה מנהלת, היה אחד מבתי החולים הטובים ביותר באוזביקיסטן. החליטו להזמין לשם אנשים מארגון בין-לאומי רפואי, שיראו את בית החולים שלה כדוגמא של רפואה בברית המועצות.

אימא שלי הייתה לא רק מנהלת טובה, היא גם הייתה רופאה אמיתית: כל החולים הקשים שהיו מאושפזים בבית החולים היו בהשגחתה. אימא שלי הייתה מבקרת חולים קשים אפילו אם זאת הייתה שבת.

כשהייתי בת חמש, זאת הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לבית החולים. הרחתי את הריח הספיציפי של חומר החיטוי. אני מחשיבה את הריח הזה בתור ריח נעים – זה היה הריח של "בית חולים של אימא". אולי בגלל זה בחרתי את המקצוע שלי…….

אני כבר הייתי רופאה. עברו 11 שנים מאז הפטירה של אימא.

ביקרתי בבית החולים. מישהו מהצוות ראה אותי וקרא בקול: "הנה! זאת טניה! הבת של דוקטור שרה", ולקחה אותי למנהלת בית החולים. המנהלת הסתכלה עלי ואמרה: "אני לא עבדתי עם דוקטור שרה, אך נראה לי שאני מכירה אפילו את קולה. ואם היום לא דיברו על דוקטור שרה בצוות אז מחר ידברו פי שתיים."

פעם קראתי בעיתון של עירנו כתבה על בית החולים שבעבר אימא ניהלה אותו. בכתבה היה כתוב שבית החולים משובח וכתבו שזה בזכות המנהלת של בית החולים. עברו כשבוע-שבועיים ופתאום אני קוראת כתבה של צוות בית החולים, שדרשו לכתוב כתבה על המנהלת הראשונה של בית החולים דוקטור שרה בת נחום.

וכתבו את הכתבה הזאת בעיתון!.

עד היום כשאני חושבת על זה, אני מרגישה המון גאווה והכרת טובה כלפי האנשים שזוכרים את אימא שלי. גם אחרי שעברו הרבה שנים והייתי גם כבר לא הכי צעירה, אני עדיין הייתי נחשבת בעניי כולם שהכירו את אימא שלי כ"בת הקטנה של דוקטור שרה".

כמה מילים על לחיות במדינה יהודית

במרץ 1990 עלינו לארץ. עברתי מבחן מקצועי ובדצמבר 1991 חזרתי למקצוע שלי וזכיתי לעבוד בקופת חולים לאומית בקצרין במשך 24 שנה. עכשיו אני סבתא של שמונה נכדים, שמחה, מרוצה ואוהבת.

הזוית האישית

דניאל ז'וראט: נהנתי מאוד לעבוד עם סבתא בשיתוף פעולה, התרגשתי מסיפורי עברה של סבתא שלי ובאמת שבזכות התכנית הזאת הסיפור המיוחד שלה, יעבור מדור לדור ויהיה זכור לנצח. אני שמחה שכתבנו את הסיפור ובעניי זה מאוד חשוב שידעו אותו.

סבתא טאטינה: שמחתי לראות אצל הדור המבוגר כמו אצל הדור הצעיר את הרצון להבין את מיקומה ואת חשיבותה של ההיסטוריה ותולדות עמנו.