מאגר סיפורי מורשת

פרק א' – משפחת גרינבלט

שמי גלינה וורוביובה (שם נעורים – בכמן) ואני הסבתא שלי גלי גרנט. נולדתי באוקראינה בזפורוזיה ב-25.11.1959 בבית יהודי שניסה לשמור מסורת, אך חי בפחד מהמשטר הקומוניסטי שבאותה התקופה שלט בברית המועצות. אותו המשטר גרם לנתק משפחות שהתפצלו והגרו לארצות אחרות או עלו ארצה. לאמי יש סיפור עצוב הקשור לאירועי אותה התקופה. היא נולדה ב-13.01.1923 באוקראינה בבית משפחת מילוב, שרדה מלחמת העולם השנייה שבה שרתה כאחות וזכתה לראות נכדים.

הסיפור שבאתי לספר כאן שייך לתקופה הקשה אחרי מלחמת העולם הראשונה. רבים היו האנשים אז שהתמודדו עם רעב ועוני. סבתא שלי הייתה בזמנו בשנות העשרים המוקדמות לחייה ושמה היה מרים גרינבלט. הייתה היא הקטנה מבין שלושת האחיות גרינבלט.

משפחת גרינבלט 1907

האחות הבוגרת יותר, דבוירה, הייתה אז נשואה ולבעלה מפעל טקסטיל משגשג. באותם הימים הקשים הבינה המשפחה שלמרות העסק המצליח הם לא יוכלו להחזיק מעמד לתקופה ארוכה. כבר אז הרי התחילו הפוגרומים והקומוניסטים עלו לשלטון והחלו בפרופגנדה אתאיסטית. סמלי הדת הושמדו, אנשים שהקפידו לשמור על אמונתם נרדפו ונשלחו למאסר. גרוע מכך, הגבול של המדינה נסגר. הקומוניסטים האמינו בהשפעה המרעילה של קפיטליזם ולכן החליטו לנהוג בשיטת "מסך ברזל" – ניתוק המדינה משאר העולם.

דבוירה החליטה שהמשפחה חייבת להגר משם ובדחיפות. ראשית, בעלה מכר את מפעל הטקסטיל, שנית – ארגנו מסמכים לכל בני המשפחה להגירה לקנדה, כולל למרים. אבל, רצה הגורל, ומרים פגשה את מי שהפך לסבא שלי לימים – יעקב מילוב. הזוג המאוהב סירב להיפרד וכך נאלצה מרים לוותר על ההגירה, מאחר ויעקב לא הגיע מהמשפחה המבוססת כמו שלה ולא היו לו אמצעים לממן את נסיעתו. הם נשארו באוקראינה והתחתנו, כאשר אחיותיה של מרים נסעה. אבא של מרים נשאר עמה. הוא היה החוט המקשר בין האחיות, הוא היה זה שהקפיד לכתוב לבנותיו הגדולות ולמסור למרים את החדשות מעבר לאוקיינוס. ההתכתבות הייתה באידיש שהייתה אז השפה בעיקרית בבית. דבוירה הקפידה לשלוח כסף מקנדה בכל מכתב שנשלח. הכסף הזה הציל את המשפחה מעוני ומרעב בתקופת "הולודומור" באוקראינה. הולודומור (באוקראינית: Голодомор, "רצח באמצעות רעב" או "הרעבה עד מוות") הוא הרעב ההמוני באוקראינה בין השנים 1932-‏1933. ההולודומור היה חלק מתופעה רחבה יותר של רעב שהתרחש בכל ברית המועצות באותה תקופה. ההולודומור היה האסון הלאומי הגדול ביותר שפקד את אוקראינה בהיסטוריה המודרנית. מספר הנספים ברעב אינו ידוע במדויק, אך על פי הערכות של היסטוריונים נספו בין 3 ל-10 מיליון אוקראינים.

עד תחילת מלחמת העולם השנייה פעלה ברחבי אוקראינה רשת חנויות שבה המכירה התבצעה בכסף זר – דולר. אותם הדולרים שנשלחו מקנדה שמשו לקנייה באותה הרשת "טורג-סין".  ב-1937 אביה של מרים נפטר, עם פטירתו נותק הקשר בין האחיות. הניתוק היה מאולץ, הרשויות רדפו אנשים שלהם היה קשר עם אזרחים זרים וזה עקב ניסיון להשתלטות על העם תוך כדי הפרה בוטה של זכויות חופש הפרט. המשטר הקים מחלקה מיוחדת בכוחות המשטרה שלה היה תפקיד במציאת "הבוגדים". כל משפחה או אדם שהיה לו קרוב משפחה או חבר מחוץ לגבולות ברית המועצות היה חשוד אוטומטית בקשירת הקשר עם האויב. לכן, עם פטירתו של אב המשפחה, מרים ויעקב השליכו את כל המכתבים לתנור עצים ואיתם הזכר למשפחה המהגרת.

השלטון הקומוניסטי התרסק ב-1991, אתו נפלה חומת הברזל שנבנתה לאורך שנים על מנת להפריד את המדינה משאר העולם. הגבולות נפתחו, העלייה הגדולה של שנות ה-90 הייתה אפשרית רק בזכות נפילת המשטר. יותר ממיליון יהודים מברית המועצות עלו לישראל באותה התקופה. מרים לא זכתה לחיות באותם הימים, כך לדעתי גם דבוירה (כי הייתה אף יותר מבוגרת ממרים).

מכיוון שלא ידוע לנו על שם משפחתה לאחר נישואין, לא יכולנו לחפש קרובי משפחה האבודים שלנו. אמי לא דיברה הרבה על דודתה, אני משערת שמכיוון שלא ידע הרבה. היום גם אין את מי לשאול, כי גם אמי אינה בחיים, היא נפטרה ב-1996.

לידיה מילוב 1990- אמי

מרים גרינבלט-מילוב

לכן, המשפחה האבודה שכל כך הייתי רוצה למצוא, רחוקה מאתנו יותר מאי פעם. לא יודעת אם לדבוירה נולדו ילדים, ואם לילדים שלה נולדו ילדים משלהם, וכך הלאה. מי האנשים האלה? במה הם עוסקים? האם גם הם תוהים לפעמים איפה נעלמה המשפחה שנשארה באוקראינה? האם הם בכלל מודעים לסיפור הזה?…

פרק ב' – משפחת בכמן

אבי, בוריס בכמן, נולד ב-10.05.1925 באוקראינה במשפחה ממעמד ביניים מינוס. היה הוא הבן הבכור, אחריו נולדו עוד 3 ילדים, הרביעי לא הספיק להיוולד. להורים שלו קראו אנה גולדשטיין וגריגורי בכמן. משפחת גולדשטיין ניצלה במלחמת העולם השנייה וצאצאיה גרים בישראל היום וזאת משפחתנו היחידה.

בוריס בכמן (אבי) ב- 1945 וב-1980

בתחילת מלחמת העולם השנייה אבי התקבל ללימודים במכללת המלאכה שפונתה עקב האיום הנאצי מאוקראינה לסיביר. שם הילדים היו מוגנים והמשיכו ללמוד. לאחר סיום  המכללה, כשמלאו לאבי 17 שנה הוא התגייס לצבא על מנת להילחם נגד הנאצים ולהגן על המולדת. הקשר עם ההורים שלו בכל תקופת היעדרותו התאפשר בעזרת מכתבים שכתבו. בשלב כלשהו המכתבים מצד ההורים פסקו להגיע. אז אבא שלי לא ייחס לזה חשיבות רבה, הוא היה בטוח כי המלחמה ניתקה את כל העולם. וגם אולי לא היה לו מספיק זמן לחשוב על התרחישים האפשריים שגרמו להפסקת הקשר. בתום המלחמה ב- 1945 אבי עם הגדוד שלו הגיע עד ברלין וחתם על חומות הרייכסטאג – בניין בו ישבה הממשלה של היטלר – הרייך השלישי. שיכורים מניצחון הגדול ומותשים משנים של מלחמה החיילים סוף סוף חזרו לביתם. כשאבי הגיע לביתו באוקראינה הוא מצא משפחה אחרת שמתגוררת בו במקום משפחתו. אלה היו שכנים שלהם שאותם זכר לפני שעזב את הבית. הוא לא הבין מה קורה וחיפש תשובות לשאלה אחת: איפה נעלמה המשפחה שלו? אנשים שכעת היו בעלי הבית של משפחתו לא שיתפו פעולה כל כך, אבל שכנים אחרים שזכרו אותו הסכימו לספר מה קרה. זפורוזיה הייתה רחוקה מחזית המלחמה ואף אחד לא חשב שיום אחד הנאצים יגיעו לשם, אך לאחר התקדמות משמעותית שלהם לתוך שטחי ברית המועצות ב-1942 הם הגיעו עד דרום-מזרח אוקראינה. אביו של אבא שלי – גריגורי, היה מודע לאיום ובאמצע יום עבודה כשהכריזו על פלישת הנאצים שלח כרכרה הביתה לאסוף את אשתו שהייתה בהריון ושלושת ילדיו על מנת לברוח מהעיר.

כבר אז היו שמועות על רצח העם היהודי בפולין ולכן סבא חשש לחיי משפחתו. אך סבתא לא האמינה שתרחיש כזה אפשרי וסירבה להתפנות מביתה. היא אמרה שאין לה לאן ללכת, זה הבית שלה ולו יקרא להם שום רע כל עוד הם בתוכו. אבל בניגוד לאמונות שלה, הגרמנים פלשו לעיר ולא פסחו על אף בית בניסיון לאתר יהודים ולהביא ל"פתרון הסופי" של העם שלנו. גריגורי בינתיים שב לביתו ואחז בתקווה שלא יגיעו אליהם. ליתר בטחון, את הבת הקטנה שלחו להתחבא אצל השכנים האוקראינים שהיו חברים של המשפחה.

הנאצים התאפיינו ביסודיות יתר ולכן הבית של סבא וסבתא שלי לא נשכח. הם ביקרו גם בו. כאשר גילו שהם יהודים הוציאו אותם לחצר ביתם ושרפו בעודם חיים. הנאצים גם היו מתוחכמים מספיק כדי לתשאל את השכנים האם במקרה לא מסתירים יהודים. השכנים שתפסו בעלות על בית משפחת בכמן היו שמחים לנדב מידע והלשינו על השכנים האחרים שהחביאו את אחותה הקטנה של אבי אצלם. כמובן שהתוצאה הייתה קטלנית לא רק  בעבור הילדונת בת השלוש, אלא גם בעבור המשפחה שהחביאה אותה. אולי זה מחריד, אבל אם חושבים לרגע, המוות המידי, ככל שזה מזעזע, לא ישתווה לזוועות מחנות הריכוז וההשמדה שעברו אותם יהודים ובסוף מצאו את מותם שם.

ברגע הגילוי נחרב עולמו של אבי והוא החליט לחזור לצבא לשירות קבע בגרמניה. אחרי כמה שנים של שירות הוא בכל זאת נאלץ לחזור לאוקראינה בגיל 25. שם מצא את קרובי משפחתו מצד אמו – משפחת גולדשטיין. יפים גולדשטיין – הדוד של אבי, התגורר בזפורוז'יה גם הוא והיה שמח לראות שאחיינו ניצל וקיבל אותו לחיק משפחתו.

פרק ג'

רצה הגורל ואשתו של יפים הייתה חברה טובה של מרים מילוב – הסבתא שלי. אמי באותה התקופה חזרה לגור עם אמה לאחר ששירתה כאחות לאורך כל שנות המלחמה ואף כמה שנים נוספות בבית החולים הצבאי שהיה ממוקם במולדובה. שתי החברות דיברו תכופות על הרווקים שלהם עד שהחליטו יום אחד להפגיש ביניהם. באותם הימים, לא היה קל להשיג מזון. תורים לקניית לחם היו מתארכים לכמה רחובות ואנשים היו מוצאים את עצמם עומדים ימים ולילות עד בואה של המשאית עם המצרכים. אבל בשביל האנשים באותה התקופה זה לא היה מפריע, העיקר שיהיה מה לאכול, אפילו אם צריך לחכות כמה ימים. אמי נהגה לומר לנו תכופות, כשלא היינו וכלים בתאבון: "עוד לא ראיתם זאב מעושן" – פירושו של הדבר הוא שבזמן המלחמה האנשים היו מורעבים ואכלו זאבים שהכינו על האש. סבתא שלי ואשתו של יפים לקחו תור ללחם ושלחו את לידיה ואת בוריס לעמוד בו. התור לא התקדם מהר, הם היו צריכים להעביר בו ביחד יום שלם. מרגע שהכירו אבי התחיל לבקר את אמי בבית סבתא ולעזור להן עם משק הבית. אחרי כמה חודשים החליטו השניים להתחתן. היה זה בתחילת הקיץ 1950. באוגוסט 1952 נולדה אחותי הגדולה ובעוד 7 שנים אני הגעתי לעולם.

אני שמחה על הזדמנות להעביר את הסיפור שלי הלאה דרך נכדתי האהובה לדורות הבאים. כולי תקווה שלא נאבד עוד אף אחד וזמנים חשוכים כאלה לא יחזרו לעולם.

הזוית האישית

אני מאחלת שתכנית זאת תמשיך ותשתף עוד רבים על מנת לספר את סיפורם ולהעבירו לדורות הבאים.