מאגר סיפורי מורשת

אני זוכרת את הישיבה בחושך ואת החלונות שעטופות בניר דבק בשביל למנוע נזק כתוצאה משליחת פצצות או רימונים. כשהוכרזה מדינת ישראל הייתה שימחה רבה למרות שהייתי קטנה מידי בשביל להבין את עומק ההישג המדיני. הוריי עלו מפולין לפני מלחמת העולם השנייה כי היה להם החלום הציוני להתיישב במדינת ישראל. אמי היא בוגרת בי"ס חקלאי בנהלל של חנה מייזלס ואבי היה שם מורה, וכך הם הכירו. הוריי גרו בנשר ועברו לחיפה עיר הולדתי.

את ילדותי ונערותי ביליתי בבית הספר הריאלי, כחברה בשבט משוטטי הכרמל בצופים, חניכת גדנ"ע מצטיינת, ספורטאית ועוד ועוד…

במשך השנים, נישאתי לבן קיבוץ דגניה ב' וחיי עברו מהעיר לקיבוץ. זה היה שינוי מאוד משמעותי. שם גם נולדו שני ילדיי, בן ובת. בקיבוץ התגלה לי אורח חיים שונה לגמרי ממה שהייתי רגילה אליו, אבל ניסיתי להשתלב ללמוד ולהבין. ב-10 ליוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. מצאתי את עצמי אמא צעירה מאוד עם ילדה בת חצי שנה וילד כמעט בן שנתיים. את הגברים גייסו מיד, כולל את בן זוגי, ולמעשה נשארו בקיבוץ נשים, וטף ואנשים מבוגרים. הייתה אווירת דאגה באוויר גם לגורל המדינה, גם לקרובינו, לעצמנו…

תקופה ארוכה הייתה דגניה ב' סובלת מהתקפות קטיושות. היינו מבלים בין מקלטים ושינה מתחת למיטה, כי לפעמים לא היה מספיק זמן לרדת למקלטים. הקטיושה היה טיל שהשמיע קול בשילוח והיה מעט מאוד זמן עד לנפילתו. הכול היה מאוד מבולבל היינו סגורים ללא תקשורת כי אז לא היה טלפון נייד את החדשות שמענו בטרנזיסטור (רדיו מופעל על ידי בטריות בערך בגודל של טלפון נייד), והחדשות ששמענו לא היו מעודדות בין השאר שחיפה הופצצה ומאחר שהורי גרו בחיפה אז לכול הדאגות הנוכחיות שהיו לי נוספה גם דאגה להורי.

אז נוסף על נדודי ממקלט למקלט, היה לי גם כלב שנשאר בבית וגם הוא היה צריך לאכול. ביום השני למלחמה, בחושך מוחלט, כי הרי אסור שיהיה אור בכלל נגד אויבינו התגנבתי מהמקלט לכיוון הבית כדי להאכיל את הכלב. בעודי מתקרבת חרש לבית שלי, אני שומעת פתאום "חייל! סיסמא" לבי התחיל לדפוק במרץ, נתקפתי פחד ואמרתי "אני לא חייל, אני לא חייל! אני אישה". ואז פתאום ידיים תפסו אותי ושאלו אותי "מה את עושה פה?" ועניתי בקול מאוד רועד:"אני גרה פה, ובאתי להאכיל את הכלב שלי" ואז שעיניי התרגלו למה שקורה מסביב שמתי לב שהדשא מסביב לבית היה כולו מכוסה בחיילים. כמובן שהם התירו לי ללכת ולהאכיל את הכלב ואמרו לי שבפעם הבאה אתאם את המפגש עם הכלב עם קצין הביטחון של הקיבוץ.

למזלנו מלחמת ששת הימים כשמה כן היא לא ארכה הרבה זמן. ביום האחרון למלחמה שהרשו לנו לצאת סוף סוף מן המקלט, ראינו לשמחתנו טנקים ישראליים במורדות הרי הגולן וגם שמענו את הבשורות הטובות והמשמחות שניצחנו במלחמה.

החוויה הישראלית

חלומה של סבתי בגיל 14 היה להיות פיזיותרפיסטית. היא הגשימה את חלומה וקרוב ל-45 שנה היא עוסקת במקצוע זה, שגורם לה להרבה סיפוק. עד היום היא מיישמת את לימודי האנטומיה כדי לעזור לכמה שיותר מטופלים.

דינה מספרת:

"בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור, ואנחנו כמסיימי בית ספר לפיזיותרפיה הוצבנו בבתי חולים שונים בארץ כדי לטפל בחיילים פצועים". סבתי הוצבה בבית החולים "בלינסון" במחלקת כוויות, והרגישה קשר עמוק לכל מטופל שטיפלה בו.

סבתא דינה בתקופת עבודתה כפיזיוטרפיסטית

הזוית האישית

סבתא דינה: נהניתי מאוד מהמפגשים עם הילדים. חשוב היה לי לחשוף אותם לחוויות שלי כאמא צעירה בתקופת מלחמת ששת הימים,שתוצאותיה נכרות עד היום בחיינו כאן בישראל.

הנכדה: מאוד נהניתי לשבת עם סבתא שלי ולשמוע על העבר שלה ועל הדברים שחוותה, ביניהם מלחמת ששת הימים, שהיה סיפור מאוד מעניין. אני מאחלת לסבתא שלי האהובה המון בריאות.

תלמידי הקבוצה: הייתה לנו וחוויה מאוד כיפית בתכנית זו. שמחתנו להכיר את דינה. הפעילויות היו מאוד מעניינות. מהסיפור למדנו שמלחמת ששת הימים לא היו רק חיילים שהסתכנו אלא גם אזרחים, שחייו בפחד והיה הבדל בין תושבי העיר לקיבוץ קרוב לגבול. היינו רוצים לאחל לכולנו שלא יהיו מלחמות ורק חוויות טובות.