מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

כשמלחמת העולם השנייה התחילה ברוסיה, ב21 ליוני 1941, סבתא וורה הייתה רק בת שנתיים וחצי.

אביה יעקב היה צריך ללכת לצבא האדום הרוסי. כל המשפחה היו צריכים לעזוב את ביתם בעיר ז'יתומר באוקראינה וללכת מזרחה לסיביר כדי לברוח מהגרמנים.  אמא של סבתא וורה, שקוראים לה דינה, נעלה את הבית, ושמה את המפתח על חוט סביב צווארה. היא אף פעם לא הצליחה לחזור לביתה כי הוא נהרס מאוחר יותר במלחמה. המשפחה של סבתא וורה נסעה על עגלה בדרך לסיביר ובלילות ביקשו מאוקראינים לישון על תבן בחוות שלהם.  חלק מהאוקראינים נתנו להם לישון בשדות שלהם אבל חלק סירבו כי הם פחדו שהגרמנים יענישו אותם על זה. בסוף הם  עלו על רכבת ונסעו כמעט חודש כדי להגיע לעיר עומסק בסיביר. בעומסק הייתה משפחה נחמדה לא יהודיה שנתנה להם לישון בחדר קטן בביתם.  בחדר הקטן הזה היה רק מיטה אחת ושולחן וסבתא וורה ישנה שמה עם אימה ושני אחיה. אמא של סבתא וורה דינה עבדה בבית חרושת לתעשיה צבאית. במפעל זה יצרו חלקים לנשק ולטנקים. הממשלה הרוסי נתן לכל עובד 200 גרם של לחם ליום, זאת אומרת פרוסת לחם אחת. כל מי שלא עבד קבל רק 100 גרם לחם. כשלא היה מספיק לחם נתנו להם תפוחי אדמה קפואים. כשהמלחמה נגמרה, רב סבתא דינה וילדיה חזרו לאיזור אחר באוקראינה ושמו "זה קרפטי" (מעבר להרי הקרפט). הם גרו בעיר חוסט, איפה שבעלה יעקב הגיע כשהוא השתחרר מהצבא.  החיים של סבתא וורה השתנו. כשהיא הייתה בת שבע וחצי היא התחילה ללמוד בבית הספר.  

אחרי התיכון היא למדה באוניברסיטת קייב והייתה מורה. היא עבדה לאורך 20 שנה כגננת וכמנהלת של גן גדול בו למדו מאות ילדים   בין הגילאים 2-7. וורה מאד אהבה את עבודתה כמנהלת הגן. הגננות שעבדו בשבילה הפכו להיות חברות טובות שלה ופעם כשהיא הגיע לארץ אחרי 50 שנים, הגננות שהיא הכירה אז עדיין זכרו אותה לטוב והתייחסו אליה בכבוד רב עד היום הזה סבתא וורה זוכרת חלק מהילדים, ובמיוחד השובבים. למד בגן שלה ילד בשם ולדימיר שכולם קראו לו ווֹבַה. הוא לא היה מסוגל לשבת בשקט, לשמוע סיפורים או לעשות עבודת אמנות. היה לו חבר בשם פבל שקראו לו פבליק שתמיד חיכה את מה שעשה ווֹבַה. יום אחד וורה ביקשה משניהם לעזוב את החדר ולהיכנס לפרוזדור להירגע.  בפסודור, היו מדפים בהם שמו כל הילדים את הנעלים שלהם. ווֹבַה ופבליק הוציאו את כל הנעלים, החליפו בין הזוגות והחזיר אותם למדפים עם הנעלים.  כשהילדים הצעירים יצאו מהכיתה להפסקה, הם תמיד הלכו למדפים כדי לנעול את הנעליים שלהם לפני שהם יצאו לשלג.  באותו יום היו להם המון בעיות ולא הצליחו לעשות סדר מהבלגן.

סבתא הכירה את בעלה ביל (ששמו ההונגרי היה בֵּילֹה) ברגר ובאוקטובר 1967 הם התחתנו.  בעלה בילה אבד את הוריו ומספר אחיו בשואה. אחרי המלחמה הוא חזר לעיר ברגובו שעל יד חוסט. הוא היה מנהל של חנות כולבו בה קנתה וורה וכל שאר אזרחי האיזור את ההמצרכים. סבתא וורה ילדה לו שתי בנות, ליליאן ודיאנה. השם היהודי של ליליאן היה רבקה, שהיא הייתה אמו של ביל. השם היהודי של דיאנה הוא אסתר רחל. ב- 1978, המשפחה החליטה לעזוב את רוסיה ולהגר לאמריקה. החיים ברוסיה תחת המימשל הקומוניסטי היו קשים והם סבלו מאנטישמיות חמורה.  כשהם הודיעו שרצו לעזוב, הם פוטרו ממקומות העבודה שלהם ואיימו על כל העובדים שאם הם ימשיכו לדבר איתם הם גם יפוטרו. יום אחד, מישהו השתמש בקלע כדי לזרוק אבן לתוך החלון הקדמי של ביתם.  על האבן היה מודבק נייר ובנייר כתוב "יהודים – צאו מכאן עכשיו !

"במאי 1978 הם נסעו מרוסיה לאיטליה ושם גרו מספר חודשים. משם הם נסעו ללוס אנג'לס בארצות הברית איפה שאמא שלי, דיאנה, גדלה.  דיאנה התחתנה עם אבא שלי, סם, והם עלו לארץ בשנת 1997 איפה שאני נולדתי ב-2006. מאז שנולדתי, סבתא וורה ביקרה אצלנו מספר פעמים.  כל פעם שהיא מבקרת אנחנו כולנו מאד שמחים. אנחנו מבשלות ואופות ביחד, מטיילות, משחקות משחקים, שרים שירים ועוד.  בקיצים אנחנו נוסעים לבקר את סבתא וורה בביתה בלוס אנג'לס, שבאמריקה.

סבתא וורה, אמא דיאנה, אבא סמי, ואני במסיבת הסידור שלי בכיתה א' בבית ספר אריאל שברעננה