מאגר סיפורי מורשת

המשפחה שלי כללה 7 נפשות, זוג הורים וחמישה ילדים. אחות גדולה, שני אחים ושתי אחיות קטנות.

הוריי נפטרו, כשהיינו ילדים ממש קטנים, האחות הגדולה הייתה בת 12 והכי קטנה בת שנתיים.

גרנו בכפר בפרס, בבית בלי הורים, כאשר היהודים התחילו לעלות לארץ ישראל. זה קרה בשנת 1955, תושבי המקום התחילו להתנכל ליהודים כך שרבים מהיהודים לא יכלו למכור את רכושם וביניהם אנחנו.

באותה תקופה, הסוכנות היהודית התחילה לאסוף את היהודים מכל הכפרים בסביבה כדי לעלותם לארץ. ואכן, עזבנו את הכפר ונסענו לעיר הבירה של פרס- טהרן לחכות לעלייה לארץ. כל הרכוש נשאר מאחורינו. בטהרן חיינו אצל משפחות שונות עד העלייה לארץ.

הייתה התלבטות גדולה בנוגע לשתי האחיות הקטנות, בנות השנתיים וארבע. זוג יהודים מארצות הברית, שהיו נשואים שבע שנים ולא היו להם ילדים, ביקשו לאמץ את הבנות ולקחת אותן איתם לארצות הברית. וכך הוחלט בשנת 1957, אני, אחי ואחותי עלינו לארץ והבנות הקטנות אומצו ונלקחו לארצות הברית.

וכאן מתחיל סיפור ההתאקלמות שלנו…

עלינו ארצה במסגרת עליית הנוער ונשלחנו למוסדות שונים. חיינו במוסדות עד שהתגייסנו. אחותי עזבה אחרי העלייה את המוסד והתחתנה.

הקשר עם האחיות שאומצו נותק מסיבות שונות פרט לקשר קטן עם המשפחה של ההורים המאמצים שחיו בארץ.

עכשיו, אני רוצה לספר סיפור מדהים על חידוש הקשר עם האחיות, אחרי שישים שנה:

אחותי הגדולה חלתה במחלה קשה ואושפזה בבית חולים. כאשר שמענו מהרופאים שזמנה קצוב, האחות ביקשה לראות את האחיות לפני מותה. הצלחנו ליצור קשר עם האחיות והוסבר להן המצב- הן צריכות למהר כדי לראות את אחותם.

ואכן, האחיות (אחת מארצות הברית ואחת מקנדה) חיפשו טיסה בהקדם האפשרי והגיעו ישירות לבית החולים עם המזוודות.

הן הגיעו בדקה ה- 90, כאשר הרופאים אמרו שאין סיכוי שהיא תיראה את האחיות. אבל כשראו את רצונה הרב לראות אותן, אנחנו החזקנו את הידיים שלה משני צדדים ולחשנו לה שתחזיק מעמד כי הבנות מגיעות.

ברגע שנכנסו האחיות הן החזיקו את ידיה, אחת מימין ואחת משמאל, ואמרו "הנה, הגענו אנחנו פה! אנא פיקחי את עינייך ותראי אותנו".

קרה הנס! היא פקחה את העיניים, הסתכלה מסביב ראתה את האחיות ואת המשפחה ואז הלכה לעולמה.

הזוית האישית

נגה: אני נהניתי במפגשים, הכרתי את סבא וסבתא יותר טוב, למדתי איך חיו פעם, למדתי על הקשיים של היהודים בגולה, למדתי על העלייה לארץ, שמעתי את סיפור חייהם וביליתי איתם יותר.

דוד ודורית: היה מהנה מאוד לעלות זיכרונות מהעבר, ללמוד יותר על המחשב, להכיר ולבלות יותר זמן עם הנכדה ולספר לה את אורח החיים שהיה נהוג פעם.