מאגר סיפורי מורשת

הנכדה אביגיל מתעדת את סיפורה של סבתה ג'נט.

שמה של סבתי הוא ג'נט לוי היא נולדה בשנת 1943 בביתה, להוריה עזרא וזוליכה עמרני ז"ל, סבתי נקראה ג'ני ע"ש סבתא שלה. אבל כשהם הגיעו  לישראל, בשערי העלייה, החליפו את שמה מג'ני לג'נט ומאז ועד היום כולם קוראים לה בשם ג'נט.

סבתא נולדה בעיר אבאדאן שבפרס, היא החמישית מתוך שישה ילדים. היא גדלה בבית דתי , שומר תורה ומצוות. ועובד קשה לפרנסת המשפחה. מצב הכלכלי היה סביר על מנת לכלכל את בני הבית. מאחר שהם היו גרים ליד הנהר, הם היו אוכלים במשך השבוע דגים ובשבת בשר.

הם גרו בשכנות למוסלמים אבל לא באותו החצר. הייתה הפרדה מובנית וברורה לכולם שהיהודים גרים באותו החצר ולא משכירים לאף אחד אחר, והמוסלמים גרים בחצר משלהם. יחסי השכנות עם המוסלמים היו מצוינים הם מאוד כיבדו את היהודים ואת הדת שלהם, עם כל המנהגים והסמלים. דוגמא לזה: שהבנות למדו בבתי ספר של המוסלמים ובזמן שהמוסלמים היו מתפללים, הבנות היהודיות היו יוצאות מהכיתה כדי לא לשמוע.

החגים בפרס

כמעט בכל חג היה מנהג אחר בפרס: פורים – רוב השכנים היה להם טבון וחצר שלהם. מידי פורים היה ניתן לראות את כולם יוצאים לחצר ואופים כ- 10 מיני עוגות לכבוד החג.

שבועות – היו עשים מיני מתיקה, מחלבה, מים עם קמח סוכר ודבש.

פסח – חודש לפני פסח הם היו מכשירים ומחטאים היטב את הטבון. מנקים את החיטה היטב ושבוע לפני החג  היו כל היהודים הולכים לטחון קמח. חוזרים הביתה וכולם ביחד מקטן ועד גדול אופים מצות לכבוד פסח.

סיפור העליה לארץ

כל הזמן דיברו בבית סבתי על עליה לארץ הקודש, ארץ ישראל. סבא רבא שלי היה חולם על ירושלים כל היום ולא מפסיק לדבר עליה ולכן כשסבתי הייתה בת 40 ימים, ארזו הוריה תיק והכינו את חמשת ילדיהם לצאת לדרך הרחוקה לארץ ישראל על אנייה. כשהם היו בדרכם בהפלגה באנייה, הם פגשו אנייה נוספת של נוסעים, שחוזרת לכיוון פרס ועליה קרובי משפחתם של סבתי. הם סיפרו שהם נשדדו על ידי מוסלמים באמצע הים. השודדים לקחו מהם את כל רכושם. ובגלל שהיה להם כסף הם עזבו אותם לנפשם ולא הרגו אותם. הם אמרו לסבא וסבתא רבא שלי שאם הם ימשיכו בהפלגה הם ימצאו את מותם מאחר ואין להם רכוש לתת לשודדים. וכך הם מצאו את עצמם באמצע לב ים שבים על עקבותיהם עם האנייה וכל נוסעיה, וחוזרים לפרס. חלומם נדחה לעוד מספר שנים.

שני אחיה הגדולים של סבתי עלו לארץ ישראל בזמנים שונים עם עליית הנוער והשתקעו כל אחד בקיבוץ, אחד בקיבוץ נגבה כ- 10 שנים והשני בקיבוץ חצרים כ- 4 שנים. סבא וסבתא רבא התגעגעו מאוד לבניהם. במיוחד  לאחר שעברה תקופה ארוכה שלא התראו. הם רצו כבר לפגוש אותם. ובנוסף, גברו הגעגועים והכמיהה לארץ ישראל. להגיע וליישב אותה.

סבא רבא ניסה באמצעים שונים ובדרכים שונות לעלות לארץ ישראל עם כל משפחתו. אך נענה בסירוב בטענה שסבתא שלי ואחיה הקטן ממנה קטנים מידי. ולכן הוא שילם הרבה מאוד כסף לסוכנות על מנת שיעלו אותו וכל משפחתו לארץ ישראל. וכך, בשנת 1958 , כשסבתי הייתה בת 14 היא עלתה יחד עם משפחתה לארץ ישראל. סוף סוף החלום התגשם. הייתה שמחה גדולה.

משדה התעופה באמצע הלילה לקחו אותם לגור בבית שאן בצריף. "העולים הוותיקים" שכבר היו שם שמחו לקבל את פניהם והודיעו להם בשמחה שהם זוכים לגור בצריף ולא כמוהם באוהלים. אך עד מהרה ההתלהבות שלהם דעכה. שכן, הם נתקלו בקשיי קליטה של ארץ חדשה, וכן התנאים הכלכליים היו קשים לעומת השפע הכלכלי שהיה להם בפרס. הקושי העיקרי שלהם היה, שהם לא הצליחו לאתר את שני בניהם שעלו שנים לפניהם לארץ. במשך חודש ימים הם נעזרו באנשים כדי לנסות ולדעת מה עלה בגורלם? דאגה לשלומם הלכה וגברה, בפרט שהם שמעו שאחד מהם שירת במלחמה ומאז לא שמעו ממנו. לאחר כחודש, בשעות אחר הצהריים עודם יושבים בצריף ודנים מה ניתן לעשות? פתאום הם רואים את שני האחים נכנסים הביתה. השמחה הייתה גדולה ומרובה. סבתי מספרת שהתחושה עכשיו ששני האחים הגיעו ושלומם טוב והמשפחה התאחדה שוב, הם הפכו להיות חזקים יותר מכל הבחינות. כאילו קיבלו כוחות מחודשים.

הסתגלותה של סבתא

סבתא הצטרפה לנוער העובד. בבוקר היא הייתה עובדת שבע שעות, ובערב היא הייתה לומדת עברית. כדי להגיע לבית הספר היה צורך לחצות יער. ומאחר שסבתא הייתה עדיין מאוד צעירה, מידי ערב היו הוריה הולכים אתה לבית הספר וחוזרים לקחת אותה בסוף הלימודים.

היא הייתה עובדת בחקלאות מהשעות המוקדמות של הבוקר. משאית הייתה אוספת את כולם והם היו יוצאים לקיבוצים לעבוד באדמה. הם עבדו בקטיף תפוחי אדמה, גזר, בצל כותנה , גמבה ובכל הגידולים העונתיים. זו הייתה חוויה אבל קשה מאוד.

גילגולו של חפץ

סבתא סיפרה לי על סבא שלה, מולה (רב) אברהם. הוא היה רב של הקהילה ותלמיד חכם גדול מאוד. הוא שלט היטב בהלכות והיה בקי בגמרא ובזוהר. הוא לא עלה עם כולם לארץ בטענה שיש עוד הרבה יהודים שצריכים ללמוד תורה. לעת זקנה הוא ביקש מבניו לעלות אותו לארץ ישראל והניסיון לא צלח. הוא היה עובר מכפר לכפר  ומלמד תורה, השכר היחיד שהסכים לקבל בתמורה היה אוכל ולינה. הוא היה בן יחיד ואביו דאג להביא לו מגיל קטן מאוד מורה מבגדד שילמד אותו. ואכן מולה אברהם היה כל כך מבריק, שהמורה אמר לאבא שלו שהוא עוד יעבור אותו בחכמה. מולה אברהם מעולם לא היה בארץ ישראל. הוא נפטר בפרס ונקבר ע"י תלמידיו הנאמנים שהמשיכו מידי שנה לעשות לו אזכרה. למולה אברהם היו 4 בנים והם עלו לארץ ישראל.

מולה אברהם למד בישיבה בבגדד ושם הוא קיבל את ההסמכה שלו לרבנות. הייתה לו טבעת שמוטבע עליה "אברהם עזרא הבוטח באל נורא ". ואותה הטבעת הייתה החותמת שלו. הטבעת הזו עברה בדורות ממנו לסבא רבא שלי, מולה עזרא, וממנו לאברהם (אחיה הצעיר של סבתא) שקרוי על שמו.

סבתא מספרת שאחיה, אברהם בדק את שורשי המשפחה ומצא ספר שנמצא אצל בני דודים שלה שמגיעים עד לאברהם אבן עזרא. בכל הדורות שלהם אחורה יש להם במשפחה אברהם בן עזרא, עזרא בן אברהם וכו'.

הזוית האישית

אביגיל הנכדה: תודה לך סבתא, החכמת אותי מאוד. שמחתי לשמוע וללמוד על משפחתי המפוארת.