מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המעגל שנסגר

דינה ורומי
הסתרת זהות בצבא הפולני
סיפור חייה של דינה עדיני

על הקורות אותו ומשפחתו במלחמת העולם השנייה. כל אשר ידוע לי מפי בן דוד שמעון ומפי אחיו מוניק.

 אבי דויד פיינר נולד בשנת 1919 למשפחה דתית, לאביו זאב, שהיה מלמד בבית ספר מזרחי בעיר בנדין אשר בפולין ולרוזה לבית זיסקינד. אח לשעיה הבכור למוניק וליהודית אשר נפטרה ממחלה בגיל צעיר. 
בשנת 1939, עם הגיע הגרמנים לעיר, קיבל אבי התראה מחבריו הגויים איתם גדל ושיחק בעיקר כדורגל, בעקבות האזהרה ברח מיד והצטרף לשורות הצבא הפולני-צבא אנדרס. מאחר וידע כי גם במקום זה קיימת אנטישמיות חזקה החליט להסתיר את דבר יהדותו, החלטה שעזרה לו לשרוד את שנות הלחימה הקשות.

תוך כדי לחימה הגיע הצבא הפולני לפלסטיין בשנת 1944. אבי אהב מאד סרטי קולנוע ובאחד מביקוריו בבית הקולנוע מוגרבי בעיר תל-אביב שמע לפתע קריאות באולם "יש כאן מישהו בשם דוד פיינר"? מסתבר שהיה זה שעיה אחיו אשר גם הוא שירת בצבא פולין והגיע אף הוא במקרה לתל-אביב.

הפגישה הייתה מרגשת ביותר, ולאחר זמן לא רב המשיך שעיה עם הצבא בחזרה לאירופה ואילו אבי ועוד מספר לוחמים יהודים ששירתו עמו החליטו לערוק משורות הצבא וכך עשו. בעזרת סוכנים של הסוכנות החביאו את אבי בקיבוץ מחניים, החליפו את זהותו על מנת שהשלטון המנדטורי ששלט אז בארץ ואסר על יהודים לעלות לארץ לא יתפוס אותו ויגרשו. 

בשהותו של אבי בעיר תל-אביב לפתע פגש את נחמיה ורטהיים חברו הטוב מעירו בנדין, שניהם נפלו איש על כתפי רעהו בהתרגשות רבה. באחד הימים נחמיה לקח את אבי לביתו של אחיו משה וורטהיים ושם לראשונה ראו עיניו את בתו היפה והעדינה אריאלה. כנראה שהייתה זו אהבה ממבט ראשון ולאחר כשנה בא הזוג היפה בברית הנישואין לשמחת כל המשפחה.

אמי אריאלה לבית וורטהיים נולדה למשה ולמרים-אסתר סבי וסבתי. סבי משה היה קונדיטור מדופלם אשר עבר מפולין לוינה עם סבתי לפני פרוץ המלחמה ושם עבד בבית קפה מאד ידוע.

סבתי באה ממשפחה מאד גדולה 7 אחים היו לה והיא הבת היחידה. כאשר סבתי הייתה בהריון עם אמי, החליטה לחזור לפולין כדי ללדת את בתה בכורתה בקרב בני המשפחה, כך שאמי נולדה בפולין בעיר רדום בשנת 1925.

כאשר מלאו לאמי שנתיים, חשה סבתי – שהייתה אשר משכילה ונבונה – כי אין זה המקום להשאר, תחושותיה הלא טובות לגבי מצב היהודים הוכחו כנכונות. היא עלתה ארצה עם בעלה ושלחה אישורי סרטיפיקטים (שנתנו אפשרות לעליה ארצה) לרוב בני משפחתה וכך העלתה ארצה את הוריה ו-5 מאחיה חלקם עם בנות זוגם.

סבי וסבתי קבעו את מקום מושבם בירושלים ושם ניהלו את קפה אדיסון שהיה בבית הקולנוע אדיסון. לאחר זמן מה עברו לעיר פתח-תקוה שם גם פתחו קונדיטוריה ומשם עברו לעיר תל-אביב ששם סבי ואחיו פתחו מאפיה לחלות ולעוגות. סבתי מרים נפטרה בשנת 1950 בגיל 44 ממחלת השחפת.  

בשנת 1946 נולדתי אני דינה לבית עדיני, אחותי קרן נולדה בשנת 1949 ואחי זאביק נולד בשנת 1952. שמחתו של אבי הייתה גדולה מאד מכיוון שהוא היה בטוח שכל בני משפחתו נספו בשואה והוא נותר לבדו. אבי החליף את שם משפחתו פיינר שפירושו איש עדין ורך לעדיני בהוראת ראש ממשלת ישראל מר דוד בן גוריון שביקש להחליף את שמות המשפחה הגלותיים לשמות משפחה ישראליים למהדרין.

אבי שיחק בהפועל ראשון לציון ביחד עם יעקב חודורוב שהיה השוער מספר אחד של ישראל, במשך השנים השתתף אבי במלחמות ישראל, במלחמת השחרור בין היתר ליווה שיירות מזון ולוחמים לירושלים הנצורה, בתור נהג נלחם במלחמת קדש ובמלחמת סיני. בשנת 1952 עברנו מהעיר תל-אביב לבאר שבע בעקבות עבודתו של אבי אשר היה בין מקימי התחבורה הציבורית הראשונה בעיר היה בין מקימי הפועל באר-שבע.

אימי הייתה זו שהחליטה לנסות ולחפש האם נשארו ניצולים ממשפחת פיינר ופנתה בכתב לכל מקום אפשרי בארץ ובחוץ לארץ. בארץ היה קיים בזמנו המדור לחיפוש קרובים שבעזרתם איתרו ניצולי שואה ואכן התברר כי אחיו הצעיר של אבי- מוניק נמצא במחנה פליטים בגרמניה וכי הוא נשא לאישה את אסתר. נעשו מאמצים גדולים ובסופו של דבר הצליחו להעלותם ארצה. השמחה היתה מהולה בצער רב כי כעת נודעה האמת המרה. מוניק שהיה נער צעיר כבן 13 כאשר הגיעו הגרמנים נעצר מיד עם הוריו ונשלח עמם למחנה הריכוז אושוויץ. סבתי וסבי נשלחו לקרמטוריום מיד עם הגיעם ומוניק נשלח לעבודות פרך במחנות ריכוז.

בסוף המלחמה, בשנת 1945 הוא שוחרר ממחנה הריכוז דכאו מוזלמן וחולה בטיפוס. בינתיים חיפשו גם אחר האח הבכור שעיה אשר עקבותיו אבדו לאחר המלחמה. בעזרת מאמציה של אמי איתרו את כתובתו של שעיה: מסתבר שהוא נמצא בעיר בולוניה באיטליה ושם בתום הקרבות הוא נשאר. גם הוא כאחיו דוד אהב לצפות בסרטים, ובאחת הפעמים שהיה בבית הקולנוע בעיר הכיר נערה יפיפיה ששמה מריה, האהבה מיד פרחה בין השניים. שעיה לא סיפר לה אודות עברו האמיתי אלא הציג עצמו כפולני נוצרי שכל משפחתו נהרגה במלחמה. בפרט לאחר שנודע לו כי מריה היא בת של בישוף הכנסיה בבולוניה הסתיר יותר יותר את זהותו. טקס נישואיהם נערך בכנסיה.

אמי הצליחה לאתר גם את שעיה רק לאחר מספר שנים. בשנת 1972 הגיע שעיה לישראל ביחד עם בנו שנקרא דניאל, והפגישה הייתה מרגשת במיוחד.

בשנת 1982 נפטר אבי. לאחר מותו, אחיו מוניק אשר בינתיים היגר עם משפחתו לארצות הברית, שמר כל השנים על קשר מאד קרוב איתנו ועם המשפחה באיטליה- אמר לנו כי אם לא נשמור על קשר עם משפחתו של שעיה וילדיו דניאל אשתו אמיליה בנותיו ולנטינה ואנה ובתו רוזה וילדיה קיארה ודייגו, אזי יאבד הקשר איתם לחלוטין ולכן עלינו לנסוע לאיטליה לפגוש אותם.  ואכן נסענו מוניק, אחי זאביק אחותי קרן ואני לבולוניה. הפגישה הייתה מרגשת במיוחד, שהינו בבתיהם טיילנו ובילינו יחדיו. הכרנו מקרוב האחד את השני החלפנו חוויות וסיפורים אשר מאד קרבו בינינו. לדאבון ליבנו שעיה נפטר כשלושה חודשים לפני הנסיעה מהתקף לב ולא הצלחנו לפגשו. ביקרנו אותו במקום מנוחתו בבית הקברות הנוצרי של הכנסיה בבולוניה, שם סיפרה לנו אשתו מריה כי בסוף דרכו הוא ביקש ממנה שעל קברו לא יסמנו צלב וכך נקבר לו שעיה היהודי שבא מבית דתי מסורתי –  מתהפוכות המלחמה. צוואתו של מוניק להמשך הקשר עם החלק הקתולי של המשפחה נשמר, ואכן מאז ביקרו בארץ מספר פעמים בת דודתי רוזה עם בתה קיארה בנה דייגו עם ארוסתו וכעת אשתו הגיעו שוב לארץ טיילו ברחבי ישראל והשתתפו בחתונת בתי ליאת, בחתונת בתו של אחי רעות, גם בנותיו של בן דודי דניאל ולנטינה ואנה וכך נמשך הקשר ונסגר המעגל.

זאת תודות לדודי האהוב והמיוחד מוניק אשר עבר ושרד את תופת מחנות הריכוז והשואה' והותיר לנו את המשפחה המיוחדת והמקסימה של האח שעיה. לזכרו של מוניק הנדיב ואציל הנפש אשר הלך מאיתנו מוקדם מידי תהא מנוחתו בגן העדן עם אהוביו ולזכרם של אמי אבי וכל בני המשפחה שנספו בשואה.

מילון

אנטישמיות
בפועל, המושג אנטישמיות משמש לציון שנאת יהודים בלבד

ציטוטים

”לזכרו של מוניק ולזכרם של אמי אבי וכל בני המשפחה שנספו בשואה“

הקשר הרב דורי