מאגר סיפורי מורשת

אני ורדה אלון נולדתי בתאריך 13.8.1946 ט"ו באב בתל אביב.

גרנו בתל אביב ועברנו לרמת גן. לבית משותף לשכנים רבים. גרנו בקומה שלישית. כדי להגיע הביתה היה צריך לעלות 40 מדרגות. כשהלכנו לשחק בחצר, או לפעולה, אם שכחנו משהו… צריך היה לשוב הביתה, לטפס שוב 40 מדרגות , אז שהייתי ילדה היה לי כושר.

בבית דיברנו עברית. אמא ואבא שלי, דברו ביניהם שפת יידיש. עם סבא שלי, סבא בן ציון, דיברתי יידיש, הוא הבין עברית אך התקשה בדיבור. בכל שבת, לאחר התפילה בבית הכנסת, כל הדודים, הדודות ובני הדודים היו הולכים לבית של סבא. היינו שרים, אוכלים ומשחקים. המאכלים שאהבנו- כבד קצוץ ודג ממולא- אמא שלי הכינה מטעמים.

ההורים שלי עלו לארץ ישראל בשנת 1945 לפני שנולדתי. הם עלו מארצות הברית, מניו יורק.

במלחמת העולם השנייה, הם גרו בבלגיה, והצליחו כמה פעמים לברוח מחיילים גרמנים ולנדוד בארצות  אירופה. לאבא שלי-סבא שמעון, היו שני אחים בניו יורק. אבא שלי, אמא שלי, זלי (עזריאל)- אחי וברכה ז"ל אחותי, הגיעו אחרי מסע ארוך לניו יורק, וגרו שם שנה. סבא שמעון רצה לעלות לארץ ישראל.

באותה תקופה הבריטים- האנגלים, שלטו בארץ ישראל. תקופת המנדט הבריטי. הם לא הרשו ליהודים לעלות לארץ ישראל. בסופו של דבר, סבא קיבל סרטיפיקט (אישור עליה לארץ ישראל).

המשפחה ארזה את חפציה, ובאוניה שטו לישראל. לאחר כמה חודשים אני נולדתי.

 

כאן המקום לספר שבמשפחתי כל אחד נולד במדינה שונה. אבי בפולין, אמי ברוסיה, אחי בבלגיה, אחותי בקובה, ואני בישראל. ההורים שלי החליטו לברוח מבלגיה לצרפת, כיוון שאזור מסוים בצרפת עדיין לא נכבש ע"י הגרמנים. הם חצו בלילה את גבולות המדינה בסיוע מבריח בלגי, הם שילמו לו הרבה כסף, הוא בגד בהם, והשאיר אותם לבד בחשכה, לאחר שחצו את הגבול. ממש מפחיד !!

 

הם היו בעלי תושייה, למרות שפחדו המשיכו ללכת. אנשים טובים- נוצרים צרפתים עזרו להם. במשך כול חייו אבא שלי עזר לאנשים, אני חושבת שהסיוע של זרים בזמן המלחמה והדוגמה האישית של ההורים שלו- סבא וסבתא שלי, גרמו לכך.

 

אבא שלי- שמעון גנחובסקי נולד בפולין בשנת 1906 בעיירה בשם- גרייבה. בעיירה גרו יהודים רבים.

סבא שמעון למד בחדר, כך קראו לבתי הספר היהודים. שם למדו בעיקר את סיפורי התורה וחשבון.

לא למדו מדע, גאוגרפיה וטבע, ומקצועות שלומדים היום.

אמא שלי- דינה רבינוביץ' נולדה ברוסיה בשנת 1912 בעיר אודסה עיר גדולה לחופי הים השחור.

יהודים רבים גרו בעיר. התנועה הציונית ותנועת נוער ציונית פעלו בעיר.

גם המשורר חיים נחמן ביאליק עלה לארץ ישראל מאודסה. 

סבא צבילי ואני, הכרנו כאשר למדתי באוניברסיטה. אני רמת גנית בת למשפחה דתית, ובעבר חברת תנועת הנוער בני עקיבא. צבילי, מושבניק מכפר בילו, כלכלן בתנועת המושבים. ובעבר חבר תנועת הנוער העובד- בני המושבים. – עולמות שונים ואהבה מרובה.

בביקורים בכפר בילו, בראשית דרכינו, כאשר ההינו חברים, סבא צבילי ביקש לראות את הפרדסים של אבא שלו, סבא רבא אלכסנדר. הברק בעיניים של סבא צבילי, למראה העצים נושאי הפרי ריגש אותי.

מה יש בעצים ובחקלאות, שאני לא מזהה ולא מרגישה. במשפחה שלי לא היו חקלאים, גם לא היו לי חברים חקלאים. המפגשים הבודדים שלי עם משק חקלאי היו במחנות עבודה בקיבוצים בחופש הגדול, במסגרת תנועת הנוער בני עקיבא.

 

התחתנו בשנת 1967 וגרנו ברמת גן. אני לימדתי היסטוריה בבית ספר תיכון.סבא צבילי המשיך לעבוד בתנועת המושבים- כלכלן של אגף המשק.

לאחר כמה שנים של חיים משותפים ברמת גן, הבנתי שאני רוצה לשנות כיוון ולעבור לחיות בכפר בילו. סבא צבילי בחכמתו הרבה, מעולם לא רמז ולא לחץ, שברצונו לשוב הביתה- לכפר בילו. אני, למדתי לראות ולהפנים את היופי והשלמות, של חיים בקהילה חקלאית קטנה. כאשר גרנו ברמת גן השתתפנו בכל האירועים שהיו בכפר. חשתי כיצד אני מתחברת למקום מיום ליום. לאורך צידי כביש רמלה בילו היו פרדסים ריח ההדרים היה "משכר". התחושה שלי הייתה- נוסעים למקום שאני רוצה לחיות בו ולהקים משפחה.

ההחלטה נפלה.

סבא ואני רכשנו משק בכפר בילו . ארזנו את כל חפצינו ועברנו לבית שבו אנו גרים גם היום.

הבית היה קטן, במשך השנים נולדו רועי, מיכל ויעל, וגם הבית התרחב.

בכפר בילו פתחנו משק חקלאי שהתאים לכך ששנינו עבדנו גם מחוץ למשק. סבא צבילי החליט לפתח את ענף הפרחים. גידלנו סייפנים ננסיים, פרחי גרברה צבעוניים, ענפי רוסקוס ופרחי קאלה. בכל יום לאחר עבודה במשרד ובבית הספר, קטפנו, מיינו והכנו את הפרחים לאריזה במשלוח. רוב הפרחים היו מיועדים ליצוא לאירופה. ענף הפרחים בישראל היה מפותח ומבוקש בארצות העולם.

אני זוכרת חורף אחד, כאשר הגענו לשטח שבו צמחו הסייפנים הננסיים, כל הפרחים שהיו מיועדים לקטיף ניצבו כחרבות הבדולח. בבוקר הייתה קרה, הלחות הייתה גבוהה והפרחים קפאו ! המראה היה מרהיב, ומתסכל.

יבול הפרחים, פרי עבודתנו בחודשי הקיץ והסתיו- ירד לטמיון. את פרחי הגרברה גידלנו בחממה. בכל פעם שנכנסתי לחממה, רחב ליבי משלל הצבעים של הפרחים .

 

שותפים יעילים ורציניים לעבודה היו רועי, מיכל ויעל. כאשר חזרו מבית הספר נהגו ללכת למחסן אריזת הפרחים, לבדוק את כמות העבודה היומית שלהם. הפועלים קטפו את הפרחים אך המיון והאגידה של הפרחים נעשתה בסיוע כל המשפחה. יעל, הקטנה בחבורה, למדה לספור עד עשר, כאשר הכינה את האגדים.

כשמיכל הגיעה למחסן האריזה, כל הפועלים שמחו . מיכל עבדה בקצב מהיר. הם ידעו שהעבודה "תרוץ" ויום העבודה יסתיים מהר. גם סבא רבא אלכסנדר אגד פרחים עם הנכדים. כאשר צפיתי בהם, חשתי עד כמה צדקנו צבילי ואני, כאשר החלטנו לחזור לכפר בילו וחיות חיים מלאים בעשייה סיפוק ומשפחה.

 

במשך השנים, הפעילות במשק החקלאי שלנו הצטמצמה.

לצערי נכדינו לא זוכים לחוות את הסיפוק וההתרגשות של פעילות משפחתית משותפת בעבודה חקלאית.