מאגר סיפורי מורשת

סבתא רוממיה מספרת לנכדתה שרי פבזנר.

קוראים לי רוממיה גינזבורג ובילדותי כוניתי רומי סגל. נולדתי בשנת התש"ה  1945 בהר הצופים שבירושלים,

הסיפור שלי הוא על מלחמת השחרור וההתיישבות בכפר חב"ד.

במלחמת השחרור היו הפצצות רבות, הערבים זרקו רימונים על ירושלים וכדי להגן על עצמנו הנחנו על החלונות שקי חול רבים והתיישבנו על הרצפה. כשנשמעה הפצצה שרנו עם הורינו שירים על ירושלים. וזה גרם לנו להתרוממות הנפש ולתחושה שלעולם לא אשכח.

לאחר מכן אני ובני משפחתי עברנו להתגורר בכפר חב"ד. הוריי הצטרפו מתוך הרגשת שליחות, לקבוצת פליטי רוסיה החב"דיים שהקימו את כפר חב"ד בהוראת הרבי הקודם – רבי יוסף יצחק מליובאוויטש. המעבר החד בין ירושלים הקדושה לכפר החבד"י הקטן, הורגש אצלי היטב.

התנאים בכפר היו קשים ומוגבלים ברמה כזאת, שהטלפון בביתנו היה הטלפון היחיד בכפר כולו, מכיוון שאבי היה ראש הוועד של כפר חב"ד. בנוסף היה ניתן לראות לעיתים קרובות נחשים בחצרות. וכשראינו נחש, הגברים היו הורגים אותו. בכל פעם שנחש היה מגיח החוצה, פחדתי מאד ורציתי כבר לראות את הנחש הרוג. זכור לי במיוחד המקרה, ששכננו הרים לוחות פח מהמחסן ולצערנו, הכישו נחש, שצץ מתחת לוחות אלו, אותו שכן לא שרד ונפטר בדרך לבית הרפואה.

אך למרות כל הקשיים האווירה בכפר הייתה שווה הכול, זכור לי למשל איך היינו הולכים במוצאי שמחת תורה להקפות שניות, והמשפיע הרב שלמה חיים קסלמן, שהיה אחד מהמשפיעים החשובים והמפורסמים בדור הקודם, היה מתוועד עד השעות הקטנות של הלילה.

אין ספק! כל הקושי והמאמץ היו שווים כדי להגיע לכפר וליהנות מהאווירה המיוחדת והחסידית כל כך!

הזוית האישית

שרי: תודה לך סבתא, אני מאחלת לך הרבה בריאות ונחת מכולם.