מאגר סיפורי מורשת

שמי רוחמה נויר, ב – 19.4.66 כשהייתי בת 25, עברנו בעלי, אני וביתנו שושי בת השנתיים וחצי, מקריית חיים, (שם  גרנו בשיכון זוגות צעירים בבלוק), לישוב אלוני אבא, בו עברנו להתגורר בבית פרטי. עברנו למושב כי היה מיתון, והמצב הכלכלי לא היה מזהיר במיוחד. הגענו לאלוני אבא שאז היה מושב שיתופי,  המצב לא היה כל כך טוב אך שרדנו. בעלי עבד בכל מני עבודות במושב, ואני עבדתי בלול בטיפול אפרוחים. לקחתי את ביתי שושי עימי לעבודה, כי לא היה לה גן עדיין.

לימים עבדתי בגן ילדים ובכל עבודה שהתבקשתי. נולדה לנו עוד בת, אורית שהיא כיום סבתא לשני נכדים בעצמה. ולאחר מכן נולדה לנו עוד בת בשם אורנה.

הסיפור של אורנה ביתי:

לאורנה נולדו שלושה ילדים: שתי בנות, בן ובן אומנה. לאורנה בת הזקונים שלי נתתי לבנות בשטח שלי את בית המגורים שלה. עד שאורנה ובעלה רמי עברו לבית משלהם הם גרו יחד איתי. לי היה הכבוד להשתתף בגידולם של ילדיהם אליה אילי וירדן (ילד האומנה בניה עדיין לא הגיע) עם שלושתם היה לי קשר מצוין. בני לבין ירדן יש קשר נהדר, ירדן עוזרת לי מאוד בכול מה שצריך. בינתיים אני ובעלי התגרשנו. הפרידה היתה מאוד מאוד קשה עבורי, אך הבנות שלי עזרו לי נפשית והתגברתי על כך.

במהלך השנים עברנו את מלחמות ישראל באלוני אבא, השכנה יהודית ז"ל עזרה לי מאוד. וכך עברו להם השנים והגעתי לגיל 80 כשכל הילדים של אורנה עוזרים לי נפשית ,רוחנית ופיזית, במיוחד ירדן החמודה שדואגת לי מאוד.

הזוית האישית

סבתא רוחמה: קראתי את סיפור חיי התרגשתי מאוד לחזור חזרה בזמן לעבר שלי , הרגשתי כל כך טוב בתור אישה צעירה וזה מה שרציתי לספר לירדן.

ירדן: אני התרגשתי כששמעתי מסבתי את הסיפורים השמחים והעצובים, אני נהניתי משעות איכות עם סבתא, מאחלת לה רק את הטוב ביותר והמון בריאות.