מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר סט. נולדתי בגבעת ברנר שליד רחובות בשנת 1939, גדלתי וחונכתי בגבעת ברנר עד הצבא במשפחה מרובת ילדים. היינו חמישה ילדים ואימצנו עוד חמישה.

רוב האוכלוסיה הייתה אז ייקית וזה נתן אופי מיוחד לקיבוץ, כלומר היתה תרבות שונה: הרבה מוסיקה ומחול, תנועה, תזמורת, שירה. אחרת לגמרי ממה שהיה ביגור.

אבא שלי נפטר בדיוק כשחגגו לי בת מצווה. הוא היה מליטא והיה אדם מאוד רב פעלים, כלומר הוא הקים את בתי החרושת אשד גת רמון ואת הוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד. אחרי מלחמת העולם השנייה הוא נשלח לחו״ל להביא ילדים יתומים ואת אחד הילדים אנחנו אימצנו. הוא הביא ילדים יהודים שנשארו יתומים, הוריהם נספו בשואה. הילד שאימצנו הוא מאיטליה. הוא היה בכיתתי, ואבא שלי לקח אותו מבית יתומים בחיפה (שם היה קודם) והביא אותו לקיבוץ. הוא היה ילד מסכן כי גדל במנזר באיטליה. שמו עמנואל, וברבות הימים הוא הוציא ספר וסיפר את סיפורו האישי למאגר של סטיבן שפילברג.

לא נתנו להם לדבר ולספר בקיבוץ על מה שעברו. את עמנואל, למשל, לקחו בכח מהכנסייה, הוא לא רצה ללכת, ניסו להעניק לו שעון זהב במתנה והוא לא רצה לבוא עם השליחים מהארץ. אבי עבד דרך משרד החקלאות, באמתלה של הבאת כלי חקלאות בעיקר מצ'כיה, ותוך כדי חיפוש הכלים נתנו להם שמות של ילדים שנותרו ללא הורים וכך איתרו אותם והביאו אותם לפעמים בכח לארץ.

כשעמנואל הגיע לארץ, הוא ישב מתחת לשמיכה בלילה והתפלל לישו. לקח לו הרבה זמן עד שהבין שהוא בן דת אחרת. הוא ידע שאמו נותרה באיטליה וברבות הימים היא הגיעה לארץ והם התאחדו, היא היתה רופאת ילדים.

גבעת ברנר

הדיור בגבעת ברנר היה מאוד קטן והיינו הרבה ילדים, אבל בכל שבת היינו יוצאים לטיול עם חמור ועגלה לשדות ולפרדס. היינו אוספים תפוזים ואשכוליות. אני אישית שנאתי את הגיוסים לקטיף שהיו נהוגים והייתי מתחבאת מתחת לעץ. היו בעיקר אשכוליות ברחובות… כל שבת אבא שלי היה עושה סלט גדול וכל הילדים היו באים לאכול ארוחת בוקר אצלנו. היו לי שני בני דודים תאומים מיוון, שהוריהם נשארו ביוון והם נשלחו אלינו אחרי המלחמה.

אני בילדותי 

גבעת ברנר היתה מלאה בשירה ותרבות, היתה תזמורת של כלי נשיפה שמדי ערב היו עושים חזרה באולם התרבות ואני שמעתי את זה מהבית. בית הספר היה נהדר. היה מורה להתעמלות שהיה עושה שיעורים לכל בית הספר והייתי ספורטאית טובה, לכן אהבתי את זה. בעיקר שיחקנו בכדור: מחניים, ועוד הרבה דברים.

אחרי צבא באמצע קורס קצינות התחתנתי ועברתי לקיבוץ יגור. המעבר היה קשה. קודם כל עבדתי שלוש שנים בלול, השוקתות היו מלאות נחשי צפע והתרנגולים היו מתנפלים עליי. כל בוקר כשהייתי נכנסת ללול התרנגולים היו מתנפלים עליי. גם התחשמלתי שם.

ביגור זה ליטאים ופולנים, רוב הייקים עזבו עם השילומים שניתנו מגרמניה. אחרי שלוש שנים בלול עברתי לעבוד בבית ילדים, אני בעצם ראיתי את השגעון הייקי של הניקיון וזה נראה כמו בית חולים ולא כמו בית ילדים. היו מנקים כל בוקר את החלונות ומיטות ולא חשבו בכלל על הילדים. היו שמים אותם בלול קטן כל היום, לא נתנו לאמהות להניק כי הייתה רק שעה להניק. הייתה שעה מסוימת – שעת הנקה, ואם לא הצלחת להניק את התינוק בשעה הזאת היית צריכה לצאת ואז נתנו לילד חלב פרות מפוסטר מדולל במים. הילד בכה ואני בכיתי…

ההורים שלי היו הראשונים שהתחתנו בין הליטאים והייקים, זה היה שני מחנות והם היו הראשונים, כך שהם תרמו לקיבוץ גלויות.

ברמה המקצועית האישית, לאחר שהות בארה״ב עם משפחתי למדתי באורנים להיות מורה לאמנות. חזרתי לבית הספר ולימדתי בתיכון במגמת אמנות, ליוויתי את הפרויקטים של בני כיתות י"ב. אז בתקופה ההיא עבדו הרבה בגבס, כל פרויקט היה כמו לידה ולימדתי הרבה שנים הרבה ילדים. תוך כדי ההוראה הלכתי ללמוד תרפיה באמנות בתל חי, עבדתי הרבה שנים עם ילדים מבית ספר יסודי שהיו צריכים עזרה בביטחון עצמי. עזרתי לילדים לפי הציורים שלהם, לדוגמה – כשילד היה מצייר אנשים עם ידיים ארוכות, זה היה מסמל שהילד צריך עזרה. כשלימדתי אמנות היו הרבה ילדים שהיו בורחים לשיעוריי, זה היה כמו מקום מפלט בשבילם. הם היו מגיעים ומדברים, המון ילדים שלא היו במגמת אמנות אלא פשוט רצו לדבר ולפרוק.

עזבתי לפנסיה והמשכתי בתרפיה באמנות הרבה זמן. עברתי לסדנה אחרת. למדנו לנתח ציורים, לאחר מכן התחילו להיוולד הנכדים. הייתי נוסעת פעם בשבוע לבתי שגרה בכמון והייתי נוסעת לילדיי האחרים בימים אחרים בשבוע. כיום אני מפסלת בחוטי ברזל בשער העמקים. אני מכינה חיות, ציפורים, תרנגולות, חסידות. יום בשבוע אני מציירת ברמת ישי, ככה אני חוגגת את הפנסיה שלי, בקיבוץ לפנסיונרים יש כלמיני פעיליות ואני נהנית להשתתף בהן. כיום אני עובדת הרבה בגינתי ומטפחת את עצי הפרי, פרחים וצמחים. כיום כל הילדים והנכדים באים ביום שישי ואנחנו הולכים יחד לחדר האוכל.

הזוית האישית

סיפורה של תמר תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי שנערך בבית הספר מקיף כרמל זבולון, התש״ף, בהנחייתה של המורה ענבל חן ברגב.