מאגר סיפורי מורשת

סבתי לאה נולדה בשם לאוני באוג׳דה שבמרוקו. אביה יחיאה אליהו טובול ז״ל היה סוחר עורות. הם עבדו ביחד, ערבים ויהודים. השותף של אביה היה ערבי והיחסים ביניהם היו נהדרים. סבתא מספרת: ״היינו כמו משפחה, בלי הבדלים של דת. כיבדנו אחד את השני״. סבתי היא בת שלישית מבין שבעה אחים ואחיות. היא עזבה את מרוקו כילדה בגיל שש, לאחר שפרצו פרעות נגד היהודים על ידי ערבים קיצוניים. רוב שכניהם המוסלמים התנגדו למהומות. אבא של סבתי החליט שהוא עוזב ויצר קשר עם הסוכנות היהודית כדי לקבל את עזרתם.

נציגי הסוכנות היהודית הגיעו עם פרוץ המהומות כדי להעלות לארץ את היהודים שמעוניינים בכך. השותף של אביה ניסה לשכנע אותו לא לעזוב, כי זה מצב זמני שעתיד להשתפר ובינתיים שיסתתר בבית עם הילדים. כך הוא הציל אותם מהמוסלמים הקיצוניים עד שמצאו את הפתרון כיצד יעזבו את מרוקו. אימא של סבתי, סולטנה טובול ז״ל, לא רצתה לעזוב את מרוקו. היא דווקא חשבה כמו השותף, שהכל יירגע ויחזור להיות כמו קודם. הדבר היחיד ששכנע אותה היה הכמיהה לירושלים. סבתא רבתא ״ננה״ (כך היו קוראים לה במשפחה, ולסבא רבא ז״ל קראו ״דדה״), סיפרה כי ירושלים הייתה בעיניה משהו חלומי. תיארו אותה כעיר העשויה כולה זהב, אפילו הכביש עשוי מרצפות זהב, זו עיר ללא בעיות, שלא צריך לעבוד בה, שיש בה שפע של הכל, בקיצור – סיפרו לה סיפורים. סבתא רבתא ננה התחברה לדימויים שהיו ליהודים במרוקו על ירושלים המיתולוגית מהתורה. בכל  טקס חתונה אמרו: ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״, או: ״בשנה הבאה בירושלים״, הם גם שרו זמירות שבת עם ירושלים. כך השתכנעה סבתא רבתא ננה לעזוב את מרוקו ולצאת אל מסע לארץ ישראל.

סבתא מספרת: ״עלינו לישראל באונייה דרך מרסי שבצרפת. התעכבנו מאוד ונשארנו שם במחנה מעבר (מחנה פליטים). שם נולדה אחותי הקטנה אסתר. בשנת 1949 עלינו שוב על אונייה בשם ״נגבה״. האונייה הייתה אוניית מסע והתנאים בה היו קשים: לא היו מספיק מיטות, לא שירותים או מקלחת, כולם היו ביחד בבטן האוניה, אחד על השני עם עכברושים וג׳וקים. בגלל התנאים חלו הרבה במסע, וחלק לא זכו להגיע לארץ ישראל. לאחר שבועות רבים עגנה האונייה בנמל שבארץ ישראל. שם קיבלו אוהל על החול, עם מיטות ברזל ומזרנים קשים. הם פחדו מאוד.

אימא של סבתי לא רצתה להישאר בישראל ורצתה לחזור למרוקו. הציעו להם לעבור לערים במרכז כגון כפר סבא, אך סבתא רבתא ננה רצתה רק לירושלים. הם לא הסכימו להתפנות עד אשר העבירו אותם לירושלים, אך גם שם האכזבה הייתה גדולה: הם הגיעו למעברת תלפיות (היום ברחוב דרך חברון), לבושים במיטב בגדיהם (ממש לבשו חליפות שלושה חלקים). כשהגיעו לירושלים הם היו המומים ולא האמינו כשאמרו להם ״הגענו לירושלים, נא לרדת״. אך לאחר מספר שבועות התאהבו בעיר. למרות שהיה צריך לעבוד ושהם היו עניים מאוד, סבא דדה מצא עבודה לאחר קשיים רבים. היו אלה ימים של צנע, לאחר המצור על ירושלים, אך הם התעקשו להמשיך לגור בירושלים. בסופה של הדרך עברו לגור בשכונת אבו טור.

הזוית האישית

סבתא לאה: היה לנו כיף מאוד לעשות את העבודה יחד. למדנו המון אחת מהשניה, המפגשים חיברו וגיבשו אותנו מאוד.

גפן: נהנתי מאוד לשמוע על הילדות של סבתי וללמד אותה כל מיני דברים על הילדות שלי.