מאגר סיפורי מורשת

ילדותי

שמי מיכל שקרזי, נולדתי במקסיקו סיטי בשנת 1949, בשם מרטה. בת בכורה לליבע (לופה) ואברהם לייב קלר. אנחנו שני בנים ושלוש בנות. יש לי שתי אחיות, רחל והלן ושני אחים זאב ויוסף. הוריי עבדו מאוד קשה כל חייהם על מנת שלנו הילדים לא יחסר דבר.

התגוררנו בשכונת עוני והלכנו לגן בבית ספר יהודי שם למדנו עד התיכון. בבית הספר רכשנו ידע כללי כמו בכל בית ספר רגיל בתוספת השפה היידיש, עברית, מולדת, לשון, תנ"ך, היסטורית העם היהודי ועוד. בערך בכיתה ה' הצטרפתי לשבט הצופים היהודים ובכיתה ח' עברתי לתנועת הנוער בית"ר. עליתי ארצה בסוף שנת 70 לאחר שהשלמתי לימודים. מאז ועד היום אני גרה בצור נתן פה גידלתי את ילדי ואת נכדי. אני מודה למקסיקו שאפשרה לסבים שלי ולעוד הרבה יהודים להיכנס למדינה הזאת ואפשרה להם (פחות או יותר) לנהל חיי קהילה יהודית תקינים. נולדתי וגדלתי במקסיקו אבל עכשיו חזרתי הביתה.

המסתורין בעקבות מסע השורשים שלי

נקראתי על שם סבתי מיכלע, אמא של אמי שנפטרה בגיל 40 והותירה אחריה שישה יתומים. סבתי מיכל (מיכלע) ובעלה, סבא שלי, פרץ, הגיעו למקסיקו מכפר קטן בליטא בשם רדויליסקה בשנת 1927. הם הגיעו ביחד עם שתי בנותיהם שאחת מהן הייתה אמי שהייתה בגיל שנה. בעצם אח של סבא שלי הוא זה שאפשר למשפחה להגיע למקסיקו. מאוחר יותר הביא גם אחות של סבתא שלי להיות לו אישה. לשניהם הייתה משפחה ענפה, אחים, אחיות, דודים, דודות, בקיצור משפחה מאוד גדולה. פרט לבן דוד אחד שניצל והגיע לארה"ב, כולם נרצחו בידי הנאצים. אבא שלי נולד במישנייץ לומזה במחוז ברנובה תחת שלטון צארי. אבי היה הקטן משמונה אחים, שתי אחיות ושישה אחים. לסבתא שלי, חיה רחל, (וולדנברג) היו עוד שלוש אחיות וארבעה אחים שעברו לאנגליה. סבא שלי זאב קעלער הפליג גם הוא למקסיקו בגפו במטרה לחסוך כסף על מנת להביא את כל המשפחה (הוא כבר היה סבא) לחוף מבטחים במקסיקו. כשסבתי חיה רחל ראתה שהכסף לא מגיע פנתה לאחים שלה שבאנגליה לעזרה. האחים שלה שלחו לה כרטיס עם הזמנה לחתונה באנגליה. שם היא קיבלה את הכסף.

אחרי תלאות רבות שכללו רדיפות אחרי אחד מהבנים שלה על ידי הצבא הפולני, הצליחו כולם להפליג ולהצטרף לסבא זאב. הקשר עם משפחתה נותק עד שאני ואחותי רחל הצלחנו לחדש אותו עם הצאצאים שלהם.  נפגשנו עם חלקם באנגליה, קנדה וארה"ב. מהם שמענו איך, במשך שני דורות אף אחד לא ידע מה עלה בגורלה של סבתי (חיה רחל). חידשנו קשרים ושמענו סיפורים מעניינים מאוד. כמו איך שבעירם ברנובה היה למשפחה מלון עד שסבא רבא שלי עבר עם הילדים ללידז שבאנגליה ושם הקים בית חרושת לרהיטים. איך עקב חוסר באות אחת השם משפחה שונה. מספרים שאחרי שסבתא רבתה שלי נפתרה חזר בעלה לאירופה כי טען שבאנגליה אי אפשר לנהל חיים יהודיים.

מקורות משפחה זו מ-ויגו שבספרד שממנה ברחו מהאינקוויזיציה והתיישבו באלזס לוריאן שבעיר טרסבורג ושם אימצו את שם המשפחה וולדנברג. שמענו סיפור על איך אחרי שמלחמת העולם השנייה נגמרה. האחים של סבתי (חיה רחל) חיפשו משטחי עץ בשביל להעביר רהיטים שיצרו בבית החרושת לבתי הלקוחות. הם קראו בעיתון שיש מחסן למכירה ובו משטחי עץ (שאריות מהמלחמה) הם קנו את המחסן וכשהלכו לבדוק הופתעו לגלות מחסן ענקי ובו לא רק משטחי עץ אלא מלא ציוד צבאי. הם ניסו לברר אם נפלה טעות אך האחראי על המפתחות הודיע להם שהוא קיבל הוראה שכל מה שבמחסן נמכר לידם. למחרת היום ניגשו האחים לנציגי הסוכנות וסיפרו להם על הממצא ובו במקום הוחלט שאת כל הציוד מעבירים לארץ. לבושים במדי הצבא הבריטי ולאחר שהשכירו אונייה להעברת הציוד העמיסו את הציוד והפליגו לחופי לבנון משם כל הציוד הוברח לאנשי ארגון ההגנה שבישראל.

על סבא שלי (זאב קעלער) ומשפחתו לא ידוע לנו הרבה פרטים. כשהגיע למקסיקו בגפו ללא כסף ושפה היה מסתובב ומוכר סכינים ברחוב. יהודים שכבר היו במקסיקו עזרו לחדשים שהגיעו. בשלב כלשהו (לא יודעת מתי) מינו אותו כשמש בבית התפילה / תמחוי "תפארת ישראל" (לא בבית כנסת) והוא עם משפחתו התגוררו באותו הבניין. אין לנו הרבה תיעוד לגבי המקורות שלו שם, ביבשת הישנה וכמה חבל. לכן את המעט שידוע לנו, שמחים לתעד, מי יודע אולי, פעם מישהו יקרא את התיעוד הזה ויזהה קשר דם. סבא פרץ וסבתא מיכלע השאירו מאחוריהם אחים ואחיות, דודים דודנים. אלה שהתמזל להם להירשם באיזו רשימת חיסול, זכו לאזכור לדורות הבאים אך ,לצערי, יש כאלה שלא נשאר מהם זכר כלשהו.

כל זה ועוד הרבה סיפורים מתחילים להתגלות. תודות לתכניות שונות כמו הקשר הרב דורי אנו יכולים לשטף ולשמר את אשר עברו היהודים מכל קצוות תבל. חשוב לנו מאוד לחקור ולנסות לגלות כמה שיותר אודות אבות אבותינו. למען אלה שלא זכו לראות דור המשך, למענם אנחנו פה.

החוויה ישראלית שלי

שבת 6.10.1973, יום הכיפורים בשעה 13:55 פתחו כוחות המצריים והסוריים בהתקפה מתואמת מראש על כוחות צה"ל בדרום ובצפון. אמצע היום ולפתע התחילו רכבים להסתובב במושב, תופעה שלא נראתה מעולם. אלה היו אנשי קשר שחיפשו לגייס בצו 8 את החברים. בערב כבר ידענו בוודאות שפרצה מלחמה במשך אותה שבת ולמחרת בבוקר גייסו את רוב חברי המושב. אנחנו הנשים ושלושה חברים ניצבנו מול אתגר להמשיך לנהל את היישוב החקלאי בכוחות עצמנו. דפנה אמו של נדב הייתה בגיל שנה ושבעה חודשים כאשר שלום (ג'ינג'י) בעלי גויס. ראיתי אותו מכין את הציוד, הייתה דממה בבית נפרדנו לשלום בנשיקה. עד היום, אינני חושבת, שעיקלתי אי פעם את משמעות ההליכה של בעלי למלחמה. אותו רגע קפא בזיכרוני, באותו רגע החיבור עם הארץ הזאת היה סופי וטוטלי.

מבזק החדשות בפרוץ המלחמה

הזוית האישית

נדב: בתחילת התכנית לא עלה בדעתי שאגלה מקורות המשפחה מתקופה קדומה כל כך. נהניתי מאד ומקווה להמשיך ולגלות יותר.

מיכל: זו היתה הזדמנות נהדרת לחלוק עם נדב את אשר, במשך לא מעט זמן, הצלחנו לאגור אחותי רחל ואני אודות חלק מהמשפחה.