מאגר סיפורי מורשת

שמי יונה סלע נולדתי בתל אביב, בישראל, בשנת 1946.

ברצוני לספר על עלייתם של הורי לארץ ישראל.

הורי התחתנו במחנה הריכוז ולמחרת עלו לארץ באוניה. הם נסעו ברכבת דרך מצרים, והגיעו ארצה.

שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1947 נולדתי אני. אני ואימי דיברנו גרמנית, כי היא לא ידעה כל כך טוב עברית. היא למדה עברית, אך היתה ביישנית מדי בכדי לדבר עברית. התגוררנו בשכונת התקווה בתל אביב. ההורים של אבי, נספו בשואה. סבתי מצד אבא, הייתה עם ילד בן חמש, הדוד שלי, וכשהנאצים  דרשו ממנה לשלוח את ילדיה למחנה השמדה, היא התעקשה  ללכת עם בניה.

רק סבתי וסבי מצד אמא, הצליחו לעלות לארץ. כשהם הגיעו לארץ הם גרו בתל אביב, ואבי סחב שקים של מלט לפרנסתו, זה היה בתקופה שבנו והקימו את מדינת ישראל. מאוחר יותר, הוא פתח מסעדה בתל אביב, אך לאף אחד לא היה מספיק כסף כדי ללכת למסעדה.

כשאחותי, אסתר נולדה שנתיים אחריי, בשנת 1949, אבא שלי נכנס לבית החולים (בזמן שאימא ילדה אותה), הרופא ניגש אליו ושאל: "מה אתה עושה פה?" הוא ענה לו:" אשתי יולדת",  "ומה אתה עושה בחיים?" שאל הרופא  "יש לי מסעדה, אבל היא לא כל כך מצליחה לי" אבא ענה. אז הרופא הציע לו להיות מנהל מטבח בבית החולים, אבי שמח וכדי להתקבל הוא הלך לעשות בחינות בגרות, על חשבון בית החולים, והיה מנהל מטבח בשני בתי חולים, ואפילו לקח אותי לעבודה שלו.

המספריים של סבתא סבתי מספרת על מספריה של סבתה, שהיו של אמה וכעת הן שלה, המספריים הישנים שלה הן חלודות, אך בכל זאת עובדות. אמה לקחה אותם מקרואטיה כשברחה מהבית, בכדי לגזוז איתן ציפורנים ולגזור חוטים.

על המספרים ולקיחת הורי למחנה ריכוז

המספריים האלו היו של אמא של אמא שלי, סבתי. האומנת של אמא שלי הזהירה אותם, שיברחו מקרואטיה מפני שידעה שהנאצים יבואו, והוריה והיא אכן ברחו משם. סבתי לקחה את המספרים איתה.

אבא שלי עזב את הבית שלו בגיל שש עשרה, כדי לעלות לארץ  במעבורת עם  עוד כמה נערים צעירים, לאבא שלי נשאר עוד קצת כסף אז הוא לקח אותו איתו, כששטו במעבורת הם עלו על שרטון ( מן גבעה קטנה בים). אז הם כתבו במשחת שיניים SOS   האיטלקים מצאו אותם, ושלחו מטוס לחלץ אותם ולהעבירם למחנה ריכוז, מחנה ריכוז שלא השמידו בו. אימי והוריה ברחו לאיטליה, שם זיהו שהם יהודים והעבירו אותם למחנה ריכוז, אותו מחנה שאבי הלך אליו, ושם הם הכירו. אמי ומשפחתה השתמשו במספריים במחנה הריכוז בכדי לגזור חוטים וציפורנים.

בזמנו השתמשנו במספריים בכדי לגזוז את ציפורננו, ותמיד הייתי שואלת את אימי " נכון שהמספרים הללו יהיו פעם שלי?" ואכן המספרים ניתנו לי, ואולי יהיה לך קשה להאמין, אבל המספריים הללו עוד עובדות ואני אפילו משתמשת בהם בחיי היום יום.

הזווית האישית

נועם – אני מאוד נהנתי מכתיבת הסיפור, וזה לימד אותי עוד יותר על משפחתי.