מאגר סיפורי מורשת

סבתא, מרי (מהרי) צ'יצ'יאן, נולדה בט"ו בשבט בשנת 1940, בעיר בורוג'רד, זוהי עיר כפרית, המרוחקת בכשלוש שעות נסיעה מעיר הבירה טהרן.

מרי היא בתם הקטנה של סינור (ציון) וראשל (רחל) ואחותם הצעירה של מדלן, משה והלן.

מקור השם מרי הוא מהשפה הצרפתית, אמה (ראשל) הייתה דוברת מספר שפות והשפה שהכי אהבה הייתה צרפתית, לכן החליטה לתת לבנותיה שמות צרפתיים. כך שמה של סבתי הוא מרי ושמות שתי אחיותיה מדלן והלן.

סבתא מרי מספרת בעיניים נוצצות מהתרגשות שבית המשפחה בפרס היה בנוי משתי קומות, בכל קומה 18 חדרים, בבית היו קשתות וכניסות מכמה כיוונים, שטיחים מעוצבים ויקרים הונחו על הרצפה ותמונות מרהיבות נתלו על הקירות. כשמרי הייתה בת שנה, נפטרה אמה ראשל. אביה התחתן בפעם השנייה עם מרסל, וכולם הונחו לקרוא לגברת החדשה חנום ג'אן (חנום = גברת, ג׳אן= יקרה).

לסינור ולחנום ג'אן נולדו 11 ילדים נוספים ושמותיהם הם: אלברט, נוסרד, אריה, שלמה, יצחק, רונית, מלכה, סוריה, ניסן, אלי "ועוד אחד שאיני זוכרת את שמו כי הוא נפטר לפני שמלאו לי חמש" מספרת סבתא מרי.

לסינור, אביה של סבתי, הייתה בפרס חנות בדים גדולה ושם החנות בפרסית היה בזאז. אמה עבדה כמוכרת כרטיסים בקולנוע והייתה עוזרת לבעלה בעסקיו.

הוריה של סבתא

"אמי נפטרה כשהייתי בת שנה ואינני מכירה תכונות אופי שלה, אבל לפי הסיפורים אמי הייתה אישה משכילה שנהגה להתלבש בסגנון מודרני בניגוד למה שהיה מקובל באותם ימים בפרס. בגיל 17 היא הגיעה לארץ ישראל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ובסוף לימודיה חזרה לפרס. מאז שאני זוכרת את אבי שערו היה לבן. אבי היה מתלבש עם חליפות כל הזמן והייתה לו טבעת זהב ענקית. מכיוון שהיו לנו עוד אחים לא הרגשתי בקיומו אבל רכשתי לו הרבה כבוד. הוא היה בעל עסקים מומחה והזיכרון שאני רואה מול עיני הוא, שאני רואה אותו עושה חשבונות בחשבונייה מעץ"

בביתה של מרי אכלו אוכל פרסי שבושל על גחלים (כי לא היה אז גז), תרנגול הודו ממולא, גונדי, חורשט (מרק) ואורז. יש לה זיכרון חזק לריח הפרות ובעיקר התפוזים שאביה היה קונה בארגזים גדולים.

היה להם מרתף קר ששימש כמקרר בו היו לנו כדים ענקיים באורך שני מטר. בכדים היו את כל הקטניות, בכל כד משהו אחר, קמח, אורז, שעועית, חיטה, חומוס ועוד. בצד השני של המחסן היו עצים שנשמרו לימי כדי להדליקם ולהתחמם.

בשכונה שבה התגוררו היו מעט יהודים והרוב היו מוסלמים, היחסים עם המוסלמים היו טובים אבל ברבות השנים המצב קצת השתנה והם עברו להתגורר בשכונה יהודית והבית הגדול נמכר והפך לבית ספר.

לסבתה מרי לא היו הרבה חברים באותה תקופה שכן מרי ומשפחתה גרו בשכונה מוסלמית, רוב חבריה לכיתה התגוררו בשכונה של היהודים שהייתה סמוכה אליהם ורק מידי פעם יכלה להיפגש איתם. כאשר היו נפגשים נהגו לשחק בארבע אבנים ולקפוץ בחבל. בשעות הפנאי היא עסקה בעבודות הבית שנתנה לה אשתו של אבי לדוגמה: הוצאת מים מהבאר עם כד גדול ובעיקר אהבה סבתא לרקום.

"מוטהד" זהו שם בית הספר היסודי שבו למדה, למדו חשבון, למדנו עברית, גאוגרפיה, היסטוריה של העם הפרסי, טבע, ועוד. המשמעת הייתה מאוד קשה בבית ספר, אם מישהו עשה משהו לא בסדר היו משכיבים אותו והיו נותנים לו מכות בכפות הרגליים עם ענף קשה או שהיו שמים עיפרון בין שני האצבעות ולוחצים אותם. לפעמים היו נותנים לכתוב חיבור ולהעתיק אותו עשר פעמים.

הבנות לבשו שמלה או חצאית בצבע אפור וחולצה אפורה עם צווארון בצבע לבן, ולבנים היה אותו דבר עם חולצה ומכנסיים. היה לסבתא מורה לעברית שהיא זוכרת במיוחד, שמו חכימי. "עד היום אני זוכרת את העיניים שמסתכלות על התלמידים ואומרות: תלמדו טוב, תצליחו" .

סבתא נאלצה להפסיק את לימודיה כבר בגיל שמונה כדי לטפל באחיה החורגים שנולדו מאישתו השניה של אביה. את זיכרותיה מתקופה זו היא מספרת בכאב רב. דמעות זולגות מעיניה כאשר היא נזכרת ביחסה המזלזל של אימה החורגת ובכל הזדמנות היא אומרת "אם אימא שלי היתה בחיים היום הייתי משהו…" ותחושת הכאב וההחמצה נשקפות מעיניה העצובות.

סבתא מספרת: "אני זוכרת שבעת הכרזת המדינה עדיין הייתי בפרס ושם שמענו שמועות שכל היהודים החליטו ללכת למדינת פלסטין. ככה הבנו שהכריזו על מדינת ישראל כמדינה ולאט לאט התחילו לדבר איתנו בתנועת הנוער "עליית הנוער" על מעבר לארץ ישראל". בהיותה בת 16 בשנת 1956 עלתה מרי לארץ במסגרת "עליית הנוער", והגיעה יחד עם משה, אחיה לקיבוץ בית אורן: "הגענו מהכפר שלנו לשדה תעופה באוטובוס ציבורי, אבי ליווה אותנו אל שדה תעופה ומשדה התעופה טיסה ישירה לישראל.

אבי נתן לי כמה דברים יקרי ערך וגנבו לי אותם בשדה התעופה. היה לי מאוד עצוב וקשה, זו הייתה המזכרת היחידה שלי מארץ מולדתי.

הדרכון האיראני של סבתא מרי

כשירדנו מהמטוס ריססו עלינו חומר נגד פרעושים ומשם לקחו אותנו לקיבוץ בית אורן. כשהגעתי לארץ כבר ידעתי את השפה כי למדנו אותה בבית ספר של יהודים.

לאחר מספר חודשים עברה עם חלק מהקבוצה לקיבוץ פרוד שבצפון. תקופת הקיבוץ זכורה לה כתקופה מאושרת, הטומנת בחובה הבטחה לעתיד טוב יותר. בקיבוץ "עטפו" אותם ולא נתנו להם להרגיש שונים. גרו בחדרי קיבוץ, "היינו שלוש בנות בחדר. יחד איתי הייתה עולה חדשה מצרפת ועולה חדשה ממרוקו", מספרת סבתא מרי.

כשהודיעה מרי על כוונתה להתגייס לצבא, משפחתה לא הסכימה לכך כיוון שזה לא היה מקובל בעדתם שאישה תלך לצבא, לכן עזבה את הקיבוץ בלב כבד ועברה להתגורר בבית אחותה הלן במעברה בפ"ת.

באותה העת לרוב התחתנו זוגות מאותה העדה. כיוון מרי הגיעה לארץ בלי אמא ובלי אבא אחותה הלן הייתה לה כמו אמא והיא זו שדאגה שתכיר בחור הגון. בעלה דוד ז"ל (סבי) היה חבר טוב של בעלה של אחותי הלן ובתקופה שהתגוררה אצלה במעברה, הוא גם גר במעברה והיה בא לבקר בבית אחותה ולחזר אחרי מרי. בשנת 1960 הם נישאו באולם "צבי" ולהם נולדו חמישה ילדים: מיכה, זיוה יורם וענתי (אימי). החמישי נפטר בעת הלידה ולמרי תחושה חזקה שהוא נחטף אבל אין ביכולתה להוכיח זאת.

למרי ודוד שמונה נכדים ונינה ועוד נינה בדרך.

לפני כחצי שנה נפטר בעלה של מרי (סבי) איתו חייה במשך 60 שנה. הכאב והגעגועים קשים אבל מרי שלנו חזקה וממשיכה לארח אותנו בכל יום שישי לקידוש ומבשלת המון מטעמים טעימים, לחבק אותם כל הנכדים והילדים ולתת לנו תמיכה ואהבה בכל עת.

הזוית האישית

דור הדס: נהניתי מאוד להכיר צדדים חדשים באישיות של סבתי ולשמוע סיפורים מרגשים בעלי משמעות על חייה, על עלייתה לארץ ישראל והחיים בגלות. תהליך העבודה נתן לי להסתכל על החיים בזווית שונה, למדתי את שורשיי ואת התרבות ממנה הגיעו סבי וסבתי, הוריה של אמי. למדתי שלימוד על שורשי הוא ערך חשוב שנותן לי דרך להבין את מסע ההתבגרות בדרך אל היותי אדם בוגר.