מאגר סיפורי מורשת

המסע של סבתא לאה

שמה של סבתי הוא לאה בהרב אשר נולדה בישראל בעיר תל אביב.

לאביה של סבתי קראו מרדכי לויטס. מרדכי נולד בארצות הברית, ועבד בהרצאות בבר אילן. הוא גם היה נגן באופרה הישראלית ובנוסף לכך היה מורה למוזיקה בבתי ספר.

לאמה של סבתי קראו רחל בנישו. רחל הייתה מוכרת בחנות ספרים סטימצקי ואף עסקה בהוראה בסריגה.

בשנת 1979 נסעה סבתי לדאלס טקסס שברצות הברית, מטעם שליחות מהעבודה של סבי – שהיה חייל בצבא קבע בחיל המודיעין . היא נסעה עם סבא שלי והבת שלה הגדולה (עינת). היא עבדה שם בגן יהודי שהיה כמו בית ספר לילדים קטנים יותר. את השפה האנגלית היה לה ממש קל לדבר, כי זוהי שפת האם שלה אבל היו לה רגעים ממש קשים.

בתקופת החגים סבתי התגעגעה למשפחתה והרגישה שהיא רוצה לחזור לישראל. היו אלו רגעים לא קלים עבורה. אבל המחלה של אמה הייתה גם לא קלה. אמה של סבתי חלתה בסרטן והיא הייתה בארץ ישראל וסבתי הייתה בארצות הברית ולא היה לה אפשרות לעזור לה. סבי וסבתי  חגגו את השבתות בצורה דומה לדרך שבה אנו חוגגים אותם. בית הכנסת שלהם היה מאוד רחוק, לכן רק סבי היה הולך מכיוון שאם סבתי היה את הבת שלהם והיא היתה מאוד קטנה והיה לה קשה ללכת. חוץ מזה בקיץ היה בחוץ 45 מעלות וזה היה לביתם הקטנה מאוד חם ובחורף היה מאוד קר כך שרק סבי היה הולך לבית הכנסת. סבא שלי היה הולך חצי שעה הליכה לכל צד. לפעמים הוא היה נוסע באוטו לפני שנכנסה שבת וחוזר הביתה ברגל.

בארצות הברית לא היה מדרכות מכיוון שידעו שהמרחקים הם גדולים ואנשים לא ילכו ברגל אלה רק באופניים, מכוניות, אופנועים…

ולכן אנשים שראו את סבי וסבתי הולכים ברגל הם היו בטוחים שהם משוגעים.

בקיץ השבתות היו מאוד ארוכות וסבא וסבתא שלי (וכמובן גם שהבת שלהם)היו מתארחים ומארחים אצל 3 זוגות ישראלים שגרו בשכונה שלהם. במשך הזמן הם התחברו עם יהודים מעטים לדוגמא: עם מורים, רבנים… שהיו מלמדים בבתי ספר יהודיים. למורים ולרבנים האלו היו ילדים בגיל של ביתם של סבי וסבתי ולכן הם היו מתארחים אצלם וככה ביתם הקטנה של סבי וסבתי הייתה משחקת עם ביתם הקטנה של המורים והרבנים.

מבחינתם שבתות היו מאוד קשות עבור סבי וסבתי ולכן יום ראשון היה כפיצוי. מכיוון שהוא היה יום חופשי עבור כולם והם היו נוסעים לטיולים עם חברים.

בתקופת החורף – השבת הייתה נכנסת מאוד מאוחר אצלם, בערך בתשע בערב. הם היו מכניסים את השבת בשעה יותר מוקדמת כך שיספיקו גם לערוך ארוחת שבת.

באותה תקופה המון אנשי עסקים שהיו מגיעים לארצות הברית  לכמה ימים בודדים – כי לא רצו לבזבז כסף על שהיה ארוכה. נוצר מצב שלאותם אנשי עסקים אין מקום לגור. סבי וסבתי החלו לארח את אותם אנשים – ע"י שארגנו רישום שמי שמעוניין להתארח אצלם יוכל להירשם ולבוא. סבתי מספרת שכל שבת היה להם המון אורחים.

סבתא שלי מספרת שכאשר היו יוצאים מחוץ לבית לא היתה אוירה של שבת בכלל מכיוון שכמעט כל מי שגר שם היו גויים.

הם התפללו בבית כנסת שהיה שייך לבית ספר היהודי האורתודוכסי. הם השתלבו מאוד מהר בקהילה, היו מוזמנים לכל האירועים בקהילה – ובתוכם ארוחות ערב של ארגון 'בונד' (ארגון שאוסף כספים ועוזר למדינת ישראל ואשר  הם היו אורחים חשובים שהציגו את ישראל).

מעבר לזה הם היה עושים בחגים פעילויות חברתיות למשל, בפורים הם היו עושים מסיבות וגם היו עושים דוכנים של אוכל ישראלי כמו פלאפל וכדומה.

בשמחת תורה הם היו עושים ארוחות צהריים לכל הקהילה וכמובן שהכל היה לפי מה שהיה נהוג בישראל. כמו כן הם היו עושים בהתנדבות קייטרינג לבריתות של אנשי הקהילה.

במשלחת  הם היו רק שלושה זוגות דתיים אז סבא שלי היה כמעין סמן דת למי שהיה ברית מילה היה צריך להטיס מרחוק מוהל וסבא שלי היה מארגן את זה

הבית שלהם היה מוקד עליה לרגל בשבתות ובחגים לאותם אנשים שלא היו דתיים ורצו לספוג אוירה דתית. בנוסף לכך הילדים היו באים לאחר בית הכנסת עד מוצאי שבת לשחק עם ביתם הקטנה של סבי וסבתי.