מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי חנה, אני נולדתי בשנת 1942 באוזבקיסטן ואחי יצחק נולד בפולין.

כשהחלה המלחמה, אמי, אחיה ואחיותיה, ברחו לרוסיה. סבא, סבתא ודודה עם שבעה ילדים, נרצחו בשואה. ברוסיה, תפסו את משפחתה של אמי, ושלחו אותם לעבודות פרך בסיביר. לאחר זמן מה, היה הסכם עם ממשלת פולין לשחרר את היהודים, אז המשפחה ירדה לאוזבקיסטן ושם אני נולדתי.

הגיעה לאזורינו רכבת של הנרייטה סאלד. סאלד נולדה בארה"ב אך הייתה בעלת שורשים יהודיים. בשנת 1909 הגיעה סאלד לביקור בארץ ישראל יחד עם אמה והשתיים הזדעזעו מהתנאים הקשים במקום, מהעוני ומהזוהמה. ביקור זה הביא את סאלד להקים בשנת 1912 את הסתדרות הנשים הציונית בארצות הברית – הדסה. הדסה היה ארגון שנועד לסייע ליישוב היהודי ולמפעל הציוני בארץ ישראל וסאלד נבחרה לשמש כנשיאת הארגון. בנוסף סייעה גם בהעלאת ילדים ארצה. בשנת 1920 עלתה לארץ ישראל כשהיא בת שישים. סאלד סידרה רכבת של ילדים שהיא מצאה במנזרים ובתי יתומים, במטרה לעלות אותם לישראל ואספה אותם מוורשה דרך רוסיה, עד שהגיעה לאוזבקיסטן.

הייתה אז מלחמה בעולם (שנת 1943) ולאחי לא הסכימו לעלות לרכבת משום שהוא היה עוד קטן, אז דוד שלי שכב על מסילת הרכבת ואמר: "או שאתם מעלים אותו לרכבת או שאתם דורסים אותי". כך הם העלו אותו על הרכבת ואחי ושני בני דודים נסעו לפלשתינה עם הרכבת. הנסיעה ארכה שנה. חלק מהילדים ברכבת נהיו חולים, אבל בסוף הם הצליחו להגיע לישראל וכאן, בארץ, טיפלו בהם. הם הגיעו תחילה לפרס וטהראן (באיראן), שם כוחות מישראל הדריכו אותם לקראת עלייתם ארצה. קשיי הקליטה שלהם בארץ היו קשים. כאשר שילדי טהרן הגיעו לקיבוץ בישראל, הם לא ידעו לדבר עברית, רק יידיש וזה מאוד הפריע לילדים בקיבוץ.

היה לי דוד שאיתר את אחי בכפר חסידים, והביא את אחי ובן דודי, מרדכי, לקיבוץ משמר השרון. כעבור שנה הגיעה גלויה מישראל לאוזבקיסטן, בה נכתב שאחי ובן דודי בישראל. אחרי שהגלויה הגיעה ערכנו מסיבה גדולה ושמחנו שהם הגיעו בשלום לישראל ושהם בחיים. למרות קשיי הקליטה, אחי התחתן עם הבת של מי שהיה מראשוני המייסדים. קראו לה זוהר, היא הייתה הכי יפה בקיבוץ, נולדו להם 5 ילדים.

אני מחשיבה את עצמי לדור שני לניצולי שואה, לא הייתה לנו ברירה ונאלצנו ללמוד לשרוד. כשנגמרה המלחמה נסענו לישראל לאח שלי ולבן דודי. שהגענו לארץ שינו את השמות שלנו, בהתחלה קראו לי שרה קפלן והיום קוראים לי חנה שרה. אחי ובן דודי לא זכרו את השפה יידיש ולא הצלחנו להבין אחד את השני. בסופו של דבר למדתי את השפה העברית.

חנה, בעלה שרוליק וילדם

העלייה לארץ

הגענו למעברה (מחנה אוהלים גדול) בפרדס חנה. היה זה המקום הראשון שנקלטתי בו ולמזלי הייתי יום אחד חולה אז העבירו אותי לצריף. מהמעברה עברנו לתל אביב שם שכרנו דירה עם שלושה חדרים ושם גרנו יחד שלושה משפחות. הייתה רק מקלחת אחת ורק שירותים אחד וכולם קמו מוקדם בבוקר כדי לתפוס את השירותים. כשהייתי בכיתה ד', אימא שלי דאגה לי ממש ואמרה לי "את רזה מידי, את לא אוכלת" והיא שלחה אותי לבית הבראה כדי שאני אשמין קצת אך זה לא עזר ואני לא השמנתי. בעקבות כך הגעתי לכפר סבא למוסד אונים, באו אליו ילדים מכל הארץ, ונשארתי שם 5 שנים. כל שבוע לשישי שבת היינו נוסעים הביתה.

הייתי תלמידה מצטיינת. כשלמדתי בכיתה ח' עשו מבחן כללי של סוף שנה שנקרא סטיפנדיה (מלגה) כדי לקבל כסף להמשיך לתיכון העירוני בת"א. עברתי לתל אביב ושם למדתי בתיכון עירוני ד', היה לי שם מאוד קשה. הייתי בת יחידה להורים שעובדים כל היום. בפנימייה הייתי מלכת הכיתה ופתאום פה בתיכון לא היו לי חברים והייתי לבד. רציתי שייקחו אותי לצופים שאולי שם אני אכיר חברים, אך הוריי חשבו שזה ידרדר אותי בלימודים ולא הסכימו. נכנסתי לדיכאון עמוק, הציונים שלי השתנו מ"טוב מאוד" ו"מצוין" קיבלתי פתאום ציונים כמו "לא מספיק" ו"מספיק בקושי". סיימתי את התיכון כשבקושי עשיתי את הבגרות. כשסיימתי את התיכון הלכתי לסמינר למורות שהייתי שם שנתיים ובסופו של דבר, התגייסתי ושירתי כמורה חיילת בטבריה. כל חיי עבדתי כמורה. בגיל 26 פגשתי בכפר גיבתון שברחובות, את שרוליק שלימים הפך לבעלי, יש לנו שלושה ילדים: שני בנים ובת.

הזוית האישית

חנה השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי עם התלמידה ליעד, בחטיבת מקיף אורט ע"ש גרינברג, וסיפרה בהתרגשות רבה את סיפור חייה.