מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1962 בהיותי בת 16, בסיום כיתה י', נאלצתי ללמוד בפנימיה יהודית דתית בעיר טנג'יר הנמצאת כ-650 ק"מ מהעיר מרקש במרוקו בה נולדתי. וזאת מכיוון שלא היה בית ספר תיכון ליהודים בלבד במרקש אלא עם מוסלמים ונוצרים שלמדו גם בשבתות וחגים.

ביום הנסיעה לפנימיה בטנג'יר, נסעתי בליווי אמי לתחנת הרכבת שבה הייתי אמורה לעלות על הרכבת לקזבלנקה, ומקזבלנקה להחליף רכבת לטנג'ר. על הרציף עמד זוג עם ילד שאמי לא פגשה מעולם. אמי פנתה אליהם בבקשה לעזור לי במעבר לרכבת ברציף בין קזבלנקה לטנג'יר. עליתי לרכבת לקזבלנקה עם הזוג והילד ונפרדתי מאמי לשלום.

בהגיענו לקזבלנקה הסתבר שאין רכבת המשך לטנג'ר באותו יום. הזוג הנחמד, שהסתבר שהיה ממוצא ערבי לקח אותי אליו הביתה. שם הכינו לי ארוחת ערב וטיפלו בי יפה. לא הייתה לי שום דרך להודיע לאימי שלא המשכתי ברכבת לטנג'יר. למחרת בבוקר אחרי ארוחת הבוקר, הסיעו אותי לרכבת והמתינו עד אשר עליתי לרכבת לטנג'ר. רק כשהגעתי לטנג'יר כתבתי לאמי שהגעתי בשלום.

כשהפכתי לאמא נזכרתי בסיפור הזה ולא הצלחתי להבין כיצד אמי מסרה אותי לאנשים זרים לחלוטין שמעולם לא פגשה, וזה היה בעידן שלא היו טלפונים ואמצעי תקשורת כמו היום. בית הספר בטנג'יר היה בי"ס דתי לבנות בלבד. היינו בבי"ס מתפללות ומברכות את ברכת המזון. הלבוש היה צנוע, חצאית מתחת לברך ושרוולים מעבר למרפקים. אך כשהייתי חוזרת הביתה בחופשות הייתי לובשת את בגדיי הרגילים והייתי מתפללת ושומרת שבת. תקופת הפנימיה הדתית זכורה לי כתקופה טובה המשפיעה עלי עד היום, המתבטאת בקיום מנהגים ושמירת מסורת יהודית.

הזוית האישית

עמרי שני מביא את סיפורה של סבתא נינט, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

אני עם סבא וסבתא שלי