מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המסע של שלמה אורון לארץ ישראל

שלמה אורון עם אשתו תמר ונכדתו עופרי
אנחנו בתכנית הקשר הרב דורי
סיפור עלייתי לארץ ישראל

סבא שלמה אורון מספר:

אביב 1959, מרוקו, רבאט.

בהיותי בחור צעיר, פנו אלי אנשים מהמחתרת הציונית וגייסו אותי לשורותיהם. מכיוון שהייתי ציוני נלהב, והסכמתי להתגייס ולעזור ליהודי רבאט לעלות לארץ ישראל. אז, עוד לא ידעתי כמה מסוכנת פעילות זו. במסגרת עבודתי זו, הייתי צריך להיפגש עם משפחות שהביעו נכונות לעלות ארצה, להסביר וללוות אותם בשלבים הראשונים של העלייה. את שמות המשפחות הייתי מקבל מאדם בשם אלברט או בכינויו רובין, שעבד איתי ברשות הדואר. אלברט היה נותן לי דרכונים , שבדיעבד נודע לי כי הם היו מזויפים, ואני הייתי הולך למשפחות תוך סכנה עצומה, שהרי כל התהליך היה בלתי חוקי, נותן להם את הדרכונים, עוזר להם לארוז את חפציהם ומצטרף אליהם למסע מסוכן לעיר פאס – לתחנת הרכבת.

בתחנת הרכבת היינו נפגשים עם איש קשר אשר היה לוקח את אותה משפחה לאכסניה של יהודי, שהיה מסתיר אותם עד לבוא המעבירים שהיו ערבים. כך היו נוסעים עד הגבול הצפוני המרוקאי-ספרדי ומשם היו עולים על סירות רעועות (דוגמת "אגוז"), אשר הובילו אותם ללב – ים. שם הועלו על אניות בדרכם לג'יברלטר.

יום אחד הופיעה בעיר רבאט בחורה בשם רשל. הבחורה נפגשה עם אחד הפעילים במחתרת, ואמרה שהיא מעוניינת לעלות ארצה. הפעיל הפנה אותה אלי ואני התחלתי בתהליכים הרגילים כדי להעלותה ארצה. מסתבר, שבחורה זו הלשינה עלי למשטרה. למחרת בבוקר, ניגש אלי בלש מהמשטרה שהיה ידידה של הבחורה, אסר אותי ולקח אותי לחקירה במשטרה. קצרה היריעה לתאר את שעבר עלי באותם יומיים קשים, מפרכים ומפחידים של חקירות ועינויים.

למזלי הרב, גיסי שאינו עוד בין החיים, עבד כקצין במשטרת טנג'יר והיה ערב לי, שחרר אותי מהמאסר בתנאי שייצמד אלי בלש 24 שעות ביממה, ללא ידיעתי. מכיוון שהרגשתי בקיומו של הבלש, העברתי מסר לחברי במחתרת לנתק כל קשר ומגע איתי כדי שלא יתפסו גם הם. בלשי המשטרה לקחו אותי לתחנת הרכבת וקיוו שאבגוד בחברי ואסגיר אותם למשטרה, אולם למרות שראיתי חלק מחברי בתחנת הרכבת, לא אמרתי מאומה. הוגש נגדי כתב אישום חמור על פגיעה במלכות ובביטחון המדינה. כאמור, הייתי משוחרר בערבות והיה אסור לי לעזוב את הבית.

ביום שישי, בשעת ארוחת ערב שבת משפחתית, נשמעו נקישות חזקות בדלת. הלכתי לפתוח את הדלת ובפתח עמדו שני פעילים של המחתרת: מיכאל ביבס ועוד פעיל שלא הכרתי. הפעילים אמרו לי ולמשפחתי שעל פי מידע שהגיע לידם, השלטונות מתכוונים לאסור אותי לתקופה מאד ממושכת של עד 20 שנה על פגיעה בביטחון המדינה. ושאנחנו חייבים לברוח עד למחרת בערב. לא היה מקום להתלבטויות ולמחשבות נוספות. מפחד מהמשטר וממה שצפוי לי ולבני משפחתי נאלצנו להסכים לברוח כגנבים בלילה מארץ שבה נולדנו ואותה אהבנו עד מאד.

ברחנו אל ארץ זרה ולא ידענו מה צפוי לנו שם. קשה לתאר את עגמת הנפש שגרמתי למשפחתי על זה שאילצתי אותם במעשי לעזוב בחפזה את ביתם ואת כל רכושם. יש לציין, שאבי היה אדם אמיד מאד וחשוב מאד בקהילה היהודית ברבאט. כולם רחשו לו כבוד והעריכו את דעותיו, והכאב והאכזבה שחש מעזיבתו את מולדתו חורה לי עד היום. למחרת, עזבנו מאחור את כל המוכר והידוע והתחלנו במסע לארץ ישראל. מלבד מזוודה אחת לכל אדם לא הורשנו לקחת דבר. גם רכוש דל ועלוב זה נגנב מאתנו בדרך.

הובטח לי פיצוי עקב פעילותי במחתרת, אולם הכל התברר כשקר. מר ביבס שהיה אמור ללוות אותנו לתחנת הרכבת ולתת לי סכום כסף מסוים שיעזור לנו במסע לא הופיע. הגענו בחוסר כל לאכסניה של אותו יהודי בעיר פז והעברנו שם את הלילה.

למחרת, הגיעו שני ערבים עם מכונית אמריקאית ולקחו את הורי ואת שלושה מאחי לדרך. לאחר יומיים נודע לנו שהם הגיעו בשלום לגיברלטר. אותי ואת שאר בני המשפחה לקחו למחרת שני ערבים במכונית טרנזיט. באמצע המסע לצפון הארץ נעצרה לפתע המכונית – מחסום משטרתי עצר את המכוניות שעברו ובדק אותן. גם המכונית שלנו עצרה, השוטרים בחנו את הנוסעים, נראינו להם חשודים- נעצרנו והובלנו לתחנת המשטרה, שם נחקרנו. צחוק הגורל היה שאחותי הייתה מאד חולה ואף נראתה חולה, אמרנו לחוקרים שאנו נוסעים לאחד הרבנים הגדולים בצפון מרוקו על מנת שיברך את אחותנו החולה. השוטרים האמינו לנו ושחררו אותנו לדרכינו, דבר שגבל ממש בנס.

בערב לאחר מכן, ניסינו שוב את מזלנו בבריחה נוספת- הגענו אל הגבול הצפוני ובשעה שלוש לפנות בוקר, בעת החלפת משמרות, הצלחנו לעבור לצד הספרדי של הגבול. הגענו לבית ישן ומוזנח של אישה זקנה אשר איכסנה אותנו למשך שארית הלילה. למחרת הגענו לג'יברלטר, שם נפגשנו עם הורנו שדאגו עד מאד. בג'יברלטר פניתי לאחראי וסיפרתי לו את סיפורי ובקשתי עזרה כי כאמור כל חפצינו נגנבו. האחראי אמר שכשנגיע לצרפת, יעזרו לנו. הגענו למחנה מזרג במרסי – צרפת, שוב פניתי ובקשתי עזרה ושוב נעניתי בשלילה ובחוסר התייחסות מינימלית למצוקותינו. בסופו של דבר עלינו על האנייה "ארצה" ולאחר הפלגה מייגעת הגענו לנמל חיפה. לאחר כל הפרוצדורה המתבקשת, הועלנו על אוטובוסים ונלקחנו למעברת אזבסטונים בקריית יובל בירושלים.

לא ארחיב את הדיבור על העוני, הסבל והייסורים שעברנו בתקופה הראשונה בארץ. למרות השנים הרבות שעברו מאז, המחשבה על כך גורמת לי לזעזוע נפשי. לאחר תקופה מסוימת במעברה, מכר מהעיר שלנו במרוקו לקח אותי לסוכנות היהודית כדי שאספר את סיפורי. לאחר ששמע הפקיד את הסיפור, אמר שיבדוק ויהיה בקשר ובמקביל הציע לי לכתוב לארגון הציוני העולמי ואכן כך עשיתי תוך תקווה לשינוי המצב הקשה בו שרויה הייתה משפחתי, אך לצערי, פניותיי לגורמים השונים לא נענו ושום דלת לא נפתחה עד היום הזה, כארבעים שנה אחרי.

לאחר תקופה מסוימת נשלחתי לאולפן בקיבוץ גליל ים. בתום תקופת הלימודים באולפן התגייסתי לצה"ל, שרתי בחיל השריון ולאחר תום שירותי הסדיר, חתמתי קבע לשלוש שנים נוספות וזאת על מנת שאוכל להרוויח מעט כסף ולתמוך במשפחתי. השתחררתי מצה"ל בשנת 1966 ועבדתי יותר מ-30 שנה במוסד לביטוח לאומי. פרשתי לגמלאות בשנת 2003.

במהלך השנים נפטרו הורי ואחותי. שאר בני משפחתי הקימו משפחות ובתים בישראל, חיים ועובדים כל אחד כפי יכולתו.

גם אני זכיתי להקים משפחה מאושרת – התחתנתי עם אשתי תמר, שאותה הכרתי בארץ ויש לי ארבעה ילדים טובים ומוצלחים, ונכדים מקסימים שחונכו על ברכי הציונות ואהבת הארץ.

הזוית האישית

סבא שלמה אורון מספר את סיפור עלייתו המרתק לעפרי נכדתו.

מילון

מייגעת
מעייפת

מייגעת
מעייפת

ציטוטים

”מכיוון שהייתי ציוני נלהב הסכמתי לעזור ליהודי רבאט לעלות לישראל“

הקשר הרב דורי