מאגר סיפורי מורשת

אמא שלי, אאידה אבקסיס, שם נעוריה לוי, עלתה לישראל במסגרת פעילות הסוכנות היהודית לאחר הכשרה בצרפת פעם ראשונה בשנת 1950 ופעם שנייה בשנת 1957. לאחר ההכשרה הוריי עלו לקיבוץ נתיב הל"ה, הם היו נשואים עם תינוקת.

                                                    

יום אחד התינוקת חלתה ולקחו אותה לבית החולים. לדברי אמי לאחר לילה של אשפוז הודיעו לה שהתינוקת נפטרה. אמי בתמימותה לא ביקשה לראות גופה או תעודת פטירה.

כאשר הסיפור סופר לנו, פורסם זה מכבר סיפורם של ילדי תימן החטופים, אמא שלי הבינה מדוע היו לה תחושות חזקות שמשקרים לה ובתה עדיין חיה איפה שהוא. נסיונותיה להתחקות אחר עקבותיה לא נשאו פרי, והיא חיה את הצער הזה כל חייה. 

את הקיבוץ עזבו לאחר כמה שנים כי לאבא שלי היה קשה העוני והשיתוף ללא גבולות (וגם מאוד רצה מקלט רדיו משלו…).

כאשר אמי הרתה בשנית, החליטה לחזור למרוקו, שם הרגישה בטוח יותר ללדת, כי חששה ששוב יקחו ממנה את תינוקה, אחי ואנוכי נולדנו שם, כאשר הייתי בת שנתיים ומסוגלת לדבר, הרגישה מספיק בטוח לחזור ארצה.

בשלב הבא עברו לדימונה, עיירת פתוח שזה עתה נוסדה (1955).

במרוקו אמי עבדה כאחות לא מוסמכת, אך לא היו בידיה תעודות. היא עבדה בארץ בעבודות מזדמנות, כמו סייעת בכיתת חינוך מיוחד, עובדת בסופרמרקט, ניקיון וסייעת בבית אבות.

זהו סיפור של זהות. הוריי, ואמי במיוחד, למרות שהיתה ציונית שעלתה לארץ ממניעים אידיאולוגים (בעוד שאר בני משפחתה שעזבו את מרוקו עברו לצרפת וקנדה), לא חשו בישראל לגמרי בבית, השפה העברית לא היתה רהוטה בפיהם, אולי גם החברה לא קיבלה אותם באופן מלא. לא היתה תחושת שייכות אמיתית.

אנחנו, הדור שגדל בארץ, משימתנו הבלתי מודעת בדרך כלל היתה להיות הגשר בין הורינו, שבאו מגלות ועדיין חיו בתוכם פנימה ע"פ קודים של תרבות ילדותם, לבין הישראליות המתהווה. לעתים היתה זו משימה לא פשוטה.  

אנחנו הילדים חיינו בשני העולמות וידענו איך לנהוג בתוכם בקלות, כמו כל ילד שגדל בבית בילינגואלי, גדלנו בתרבות כפולה של בית ושל חוץ הבית.

לימים עברה אמי להתגורר בהרצליה, שם עברו עליה שנות בגרותה והתבגרותה עד זיקנה.

היום לצערי היא נמצאת בבית אבות שנקרא "בית השמש", חולה בדמנסיה או אלצהיימר, לא ברור. מדברת מילים לא ברורות, מאוד שמחה לראות אותנו כשאנחנו באים לבקר ושמחה על כל דבר קטן כמו משחק השחלה של פעוטות או במבה במלוי נוגט, מחבקת ומנשקת אותנו, ומנסה לחלוק איתנו כל דבר שיש לה ביד.

אמי לא היתה בעלת תודעה אקדמית אך היתה לה חכמת חיים נהדרת, משפט אחד שלה שאני משתמשת בו תדיר הוא: "צפוף צפוף נצטופף גם אנחנו…", כאשר התחשק לה לבלות או לנסוע לאן שהוא והייתי אומרת לה, אמא, אבל יהיה שם נורא צפוף, זאת היתה תשובתה. לימים מצאתי שלמשפט הפשוט הזה רבדים שונים והוא מתאים לסיטואציות מגוונות.

 

 

 תשע"ה, 2015