מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המסע של ניקול מאלג'יריה לישראל

ניקול ונועה שורקי
ניקול וסבתה
החיים המאושרים למרות הקשיים

שמי ניקול שורקי, נולדתי באלג'יריה  למשפחת לוי. אלג'יריה, הייתה אז תחת שלטון צרפתי, השפה המדוברת הייתה צרפתית ולימדו בבתי הספר גם צרפתית. לכל התושבים הייתה אזרחות צרפתית. המוסלמים שגרו באלג'יריה רצו מדינה עצמאית, ונלחמו בחיילים הצרפתים ששרתו במדינה וגם באזרחים.

בתור ילדה אני זוכרת שהיו הרבה ימים בהם היה עוצר, היה אסור לנו לצאת מהבית כי המוסלמים יצאו לרחובות עם נשקים, בזזו את החנויות ואת הבתים של היהודים והרגו אותם.

אימי עבדה בבית חולים, היא הייתה המפרנסת היחידה. אני למדתי בבית ספר בו למדו גם יהודים וגם מוסלמים וגם נוצרים. חגגנו בבית את כל החגים היהודים. בבית הייתי ילדה יחידה ותמיד פינקו אותי וקנו לי מתנות, אבל כל הצעצועים שהיו לי נשארו שם כי כשברחנו מאלג'יריה לקחנו אתנו רק דברים בסיסיים.

אירוע הפיגוע בשוק

מקרה מאוד קשה שזכור לי מהילדות הוא שבימי חמישי היה לי יום חופשי מבית הספר והייתי הולכת עם סבתי לקניות בשוק לקראת שבת. יום חמישי אחד הגעתי עם סבתא שלי לשוק, היה שם קומנדקר צבאי וחיילים שהיו בפנים פתאום קפצו מהמשאית חלקם נפלו וסבתא שלי לא קלטה מה שקורה זה היה רימון שערבי זרק לתוך המשאית. הרימון התפוצץ החיילים נפגעו, סבתא שלי נפצעה קשה מהרסיסים ואני נפגעתי מרסיס אחד בברך.

עד שהגיעה עזרה ראשונה אנשים לקחו אותנו והחביאו אותנו בתוך חנות. אחרי זה כשהמצב נרגע הוציאו אותנו ולקחו אותנו לבית החולים, חברה לעבודה של אימי באה אליה ואמרה לה במילים אלה: "צאי החוצה מהר אמבולנס מגיע, אמא שלך והבת שלך בפנים". אימי באה לקראתנו, הכניסו אותנו לטיפול והוציאו לי את הרסיסים מהברך וגם סבתא שלי נותחה וטופלה ולאחר מספר ימים שוחררנו הביתה.

לנו לא נותרה ברירה אלא לברוח משם לארץ ישראל.

לאימי היו קרובי משפחה (שלוש משפחות) היינו מאוד קרובים אליהם, אני כילדה שיחקתי עם ילדיהם. הם כולם גרו באותה עיר בשם בטנה, ונאלצו גם הם לעזוב את אלג'יריה, לצערי דרכנו נפרדו כאשר אנחנו עלינו ארצה והם עברו לצרפת ומאז נותק הקשר.

העלייה לישראל

בשנת 1961 כאשר הייתי בת 12 וחצי, אנשים מהסוכנות היהודית נפגשו אתנו, סיפרו לנו על ארץ ישראל והחלטנו לעלות לארץ כי למרות כל הקשיים אין כמו לחיות בארץ ישראל שהיא ארץ שלנו היהודים. אז בלילה אחד התחיל המסע, מלבד מזוודה עם בגדים שלקחנו אתנו לא הספקנו להוציא דבר וכל הרכוש נשאר בבית שעזבנו באלג'יריה. אנשי הסוכנות הבריחו אותי ביחד עם אימי וסבתי מבטנה והסיעו אותנו לשדה התעופה באלג'יר ומשם טסנו לאיטליה.

המסע היה מאוד קשה, היה מאוד קר והמון שלג ירד, אימי החליקה ושברה את היד אבל לא היה זמן להגיע לבית החולים, פשוט קשרו לה את היד עם תחבושת ומקל עץ ועלינו למטוס, הגענו לנאפולי, לבית מלון, בעלי המלון שהיו יהודים אירחו אותנו בביתם לשבת היה מאוד כיף.

אחרי שבוע הפלגנו מאיטליה באונייה בשם "פלמיניה" לארץ ישראל. ההפלגה הייתה ארוכה, הים היה סוער ואנשים לא הרגישו טוב. לחלקם הייתה מחלת ים, אני בתור ילדה התרוצצתי ועזרתי לאנשים, חילקתי להם מים ואוכל. אחרי מספר ימים (לדעתי שלושה ימים) הגענו לנמל חיפה בארץ ישראל. ירדנו מהאונייה וקבלו אותנו אנשים מהסוכנות היהודית, הפרוצדורה הייתה מאוד ארוכה, זה היה כבר ערב, העלו את אימי, סבתי ואותי על משאית והסיעו אותנו לנצרת עלית.

דוד שלי, אחיה של אימי, עלה ארצה יחד עם משפחתו שנה קודם והוא סייע לנו בקליטה. נצרת עלית נוסדה בשנת 1957 היו הרבה עולים חדשים מרומניה ומרוקו. היו שני בתי ספר בלבד ושלושה מפעלים, אחד היה טקסטיל, השני היה מפעל לעוגיות בשם אפיפית והשלישי היה בית חרושת לשוקולד שהיה שמו צ.ד היום נקרא עלית.

הקליטה שלנו הייתה מאוד קשה, לא ידענו עברית ודיברנו רק צרפתית. סבתא שלי הייתה מבוגרת ולא עבדה, אמא שלי עבדה כמטפלת בתינוק באופן פרטי, ואני נקלטתי בבית ספר עצמון. למדתי את השפה והשתלבתי בין כל התלמידים. היו לי חברות ואחרי הלימודים היינו נפגשות במרכז שהיה היחיד בנצרת עלית וקראו לו "המרכז הקטן". גרנו בבית קטן בגודל 48 מ"ר. התנאים היו קשים והיו לנו מיטות סוכנות שזה מיטות ברזל עם מזרון, שולחן של הסוכנות שזה שולחן מרובע מעץ עם 4 שרפרפים מעץ.

היו לנו שכנים רומנים ושכנה אחת רומניה שדיברה גם צרפתית, אני בזכותם למדתי רומנית וככה השתלבנו בחברה. אף על פי שהחיים היו קשים כי אמא שלי הרוויחה מעט כסף מעבודתה ואילו סבתא שלי קבלה תקציב מביטוח לאומי, חיינו באושר ואני המשכתי ללמוד עד שהתחתנתי, נולדו לי שני בנים, למדתי את המקצוע מזכירה רפואית ועבדתי בקופת חולים במרפאה הצפונית בנצרת עלית. אחרי 20 שנה כאשר הבנים היו בצבא הבאתי לעולם ילדה שהיא האושר שלנו.

בגיל 55 יצאתי לפנסיה מוקדמת ועברתי דירה יחד עם משפחתי (בעלי ובתי הקטנה) לבית אליעזר בחדרה, כדי להיות קרובים לבנים שהתחתנו ולבני משפחתם. כולנו גרים באושר בבית אליעזר, בחדרה.

הזוית האישית

נועה שורקי מביאה את סיפור עלייתה וקליטתה של  סבתא ניקול בארץ.

מילון

קומנדקר צרפתי
רכב שהסיעו בו חיילים

ציטוטים

”אין כמו לחיות בארץ ישראל“

הקשר הרב דורי