מאגר סיפורי מורשת

נולדתי באוקראינה בשנת 1952 בעיירה בשם רובנו. התנאים באותה התקופה היו מאוד קשים, אחד הקשיים שנאלצנו להתמודד היה חוסר במים זורמים בתוך הדירות ועל כן היה צורך ללכת לבאר המרכזית, שהייתה במרחק של כמה מאות מטרים ובאמצאות משאבה ידנית לשאוב מים לתוך דליים. המים שימשו לבישול, רחצה כביסה וכו'. בחצר היו שירותי שדה ששם לא היה צורך במים, אך היה מאוד מסריח.

בשנת 1957 קיבלנו אישור לצאת מאוקראינה לפולין ( לא ניתן היה לקבל אישור עליה לישראל בשל מדיניות הממשלה הרוסית) כשלב ראשון בדרך לארץ. בבוקר הגיעה משאית גדולה והעמסנו בה את כל הציוד של הבית שלא היה רב מידי.

הגענו לתחנת הרכבת ולתוך קרון משא העברנו את כל הציוד ויצאנו לפולין כשאנו, כל המשפחה בתוך קרון המשא יחד עם כל הציוד כשאין מקום מוסדר לישיבה או לשינה ועל כן נאלצנו לשבת על ערמות הבגדים.

באחת התחנות בדרך לפולין, ירדתי עם אחי שהיה גדול ממני בארבע שנים ועלינו על קרון של רכבת אחרת מתוך סקרנות. גילינו כי בקרון הזה היה חומר שנקרא קרביט (חומר שמיצרים ממנו גז), כשהיו מרטיבים אותו, אהבנו לראות אותו מבעבע. לפתע הרכבת עם הקרביט החלה בנסיעה ואני נורא נבהלתי ופחדתי לקפוץ ולפתע ראיתי את אבי שהחל בריצה והתחנן בפני שאני אקפוץ לידיו, ובסוף זינקתי וכך ניצלתי.

בפולין התקבלנו ע"י הקהילה יהודית בעיירה בשם ביילווה , ודאגו לנו למגורים למשך שנתיים וחצי עד שקיבלנו אישור לעלות לישראל.

בתקופת שהותנו בפולין, הספקתי ללכת שנה אחת לגן ושנה לכיתה א' בבית ספר יהודי שם למדנו יידיש כחובה. כמו כן למדתי ב"חדר" יהדות ומסורת.

בשנת 1960 החל המסע לארץ ישראל. היעד הסופי לפני העלייה על האנייה היה להגיע לעיר נמל בשם נפולי באיטליה. הדרך לנפולי נמשכה כשבוע ימים שחלק מהזמן הנסיעה נערכה בלילה, ומכאן נאלצנו לישון בקרונות, דבר שהייה עבורנו חוויה בלתי רגילה.

בנפולי התאכסנו במלון למשך יומיים , ובתום הזמן הזה עלינו על אנייה בשם איסטנבול. איסטנבול הייתה אניית משא שאת בטנה הסבו למטרות אכלוס בני אדם, כלומר, התקינו המון מיטות קומתיים ובכל החלל הזה הצטופפו מאות עולים. ההפלגה הייתה קשה ביותר, הגלים גרמו לטלטולים עזים של האנייה, דבר שגרם לנו להקיא כמעט לכל אורך המשא. באחת הפעמים, בחדר האוכל, הגישו לנו ארוחת ערב ובין מכלול דברי האוכל היו שזיפים שחורים לקינוח (לפחות כך חשבתי) וכשהכנסתי את השזיף לפה נוכחתי כי טעמו מלוח ומר, טעם שלא הכרתי מעולם. כמובן שהיו אלו זיתים שמהטראומה עד עצם היום איני אוכל זיתים. כעבור ארבעה ימים, הגענו לנמל חיפה, שם קיבלו אותנו עם חבילות שי אישיות לכל ילד.

את הלילה הראשון בארץ ישראל עשינו בקריית גת (שהייתה באותה עת בתחילת הקמתה). שם התגוררנו במשך שלושה חודשים, שם גם התמודדתי לראשונה עם השפה העברית ועם כל יתר הסתגלויות לחיים בארץ.