מאגר סיפורי מורשת

שמי אורנה בר און, נולדתי בעיר כפר סבא בשנת 1951.

סבתא בילדותה עם אח ואמא שלה

כשהייתי בגיל 5, עברנו לגור בתל אביב. יש לי אח ששמו שמוליק שמבוגר ממני בשנתיים. שמי אורנה על שם סבתי ארנה ושמוליק על שם סבי שמואל.

בילדותי גרנו קרוב לחורשת הירקון ושחקנו שם הרבה מאוד עם חברים. כשהייתי בכיתה ד' התחלתי ללכת לתנועת "הצופים". השנים במהלכן הייתי בתנועת הצופים זכורים לי כחוויות כפיות ומהנות שאני זוכרת עד היום: הפעולות, הטיולים, א"ש לילה… כשהייתי בכיתה ח' ההורים שלי רצו לעבור לדירה גדולה יותר ועברנו לגור בגבעתיים. המשכתי ללכת לצופים ובמיוחד אני אהבתי את "מחנות העבודה". היינו נוסעים לשבוע לקיבוץ ועוזרים שם בקטיף או בפינת חי. היינו נהנים מהבריכה ומהחיים מחוץ לבית, רק עם המדריכים שלנו והחברים.

בית ההורים

ההורים שלי עלו לארץ בשנת 1946, מיד אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. אבא שלי היה מאוד פעיל בתנועת "הנוער הציוני" ועזר ליהודים לעלות לארץ בעליה בלתי לגאלית, שהבריטים עוד היו בארץ.

שני ההורים שלי ניצולי שואה. שניהם דיברו על הילדות והנעורים שלהם בצל השואה, הם הרגישו צורך לדבר על כך הרבה. הם חששו שאם לא יספרו אני ואחי לא נדע ולא נוכל לספר את הדברים הלאה לילדים שלנו. גם היום הנושא של מלחמת העולם השנייה והשואה צרוב בליבי. אני קוראת הרבה על הנושאים האלה. למרות שהוריי סבלו מאוד ואיבדו את כל משפחתם, הם השתדלו שלאחי ולי תהיה ילדות שמחה. גדלתי בבית שתמיד הייתה מושמעת בו מוסיקה. אבא שלי אהב לשמוע חזנות ואימא שלי אהבה מוסיקה קלאסית. אבא שלי מאוד התעניין באקטואליה ופוליטיקה. הוא היה איש ספר שקרא הרבה ספרים ואנציקלופדיות. היו להם חיי חברה הם נשארו בקשרים עם חבריהם שניצלו בשואה כמוהם. הם אהבו תיאטרון וקונצרטים.

אבא שלי היה אדם מאוד חרוץ. הוא עבד בשני מקומות עבודה כדי לאפשר לנו חיים טובים. אימא שלי עבדה במפעל הפיס ואבא שלי היה מנהל בסולל בונה. למרות שבתקופה ההיא לא הרבה הלכו לחוגים אני ואחי היינו הולכים. הטמיעו בנו שכדי להצליח בחיים, צריך להשקיע בלימודים.

סבתא תינוקת יחד עם אח שלה וההורים שלה

המסע לפולין

הסיפור אותו בחרתי לספר עליו הוא המסע לפולין בעקבות מחנות ההשמדה עם תלמידי התיכון שבו לימדתי.

כפי שכבר סיפרתי, אני דור שני לשואה. נושא השואה היה חלק מחיי מגיל מאוד צעיר. נחשפתי למילים כמו מחנות, רעב, גסטפו, קאפו, יתמות, נאצים, בגיל צעיר כשלא תמיד ידעתי על מה מדובר.

כשפנו אלי ושאלו אם ארצה להשתתף למסע לפולין כמחנכת כיתה י"א בתיכון, מיד עניתי בחיוב. ידעתי שזה לא פשוט, אבל מאוד סיקרן אותי וראיתי בכך חשיבות רבה. כשסיפרתי על כך להוריי, הם מאוד שמחו על החלטתי לנסוע.

למרות שהרביתי לקרוא על נושא השואה על כל המורכבות שבו, שמעתי הרצאות, נפגשתי עם ניצולים – שום דבר לא יכול להכין אותך למראות של מחנות ההשמדה. זוהי חוויה מטלטלת, קשה פיזית ורגשית, לתלמידים, למחנכים, לכולם. אתה נמצא במחנה השמדה, מסתכל סביבך, אתה רואה גדרות תיל מחושמלות, מגדלי שמירה, ביתני עץ, דרגשים שמשמשים כמיטות, קור מקפיא, ואתה שואל את עצמך: איך שרדו וניצלו?

אנחנו, התלמידים והמורים כאחד, שבעים, לבושים טוב עם מעילים מחממים, צעיפים, כפפות, מחממי אוזניים ובכל זאת קר לנו. אתה לא יכול להבין איך הם ניצלו, כשלגופן בגדים דקים ונעליים מרופטות, ואז אתה מבין כמה חזק יצר החיים. רבים מהם סבלו ונשבעו שיחזיקו מעמד כדי לספר לעולם כולו, כדי שכולם ידעו מה עבר עליהם. כדי ששואה כזו לא תחזור על עצמה אף פעם ובשום מקום.

לאחר ביקור במחנה השמדה אושוויץ למשל, כולנו חוזרים לאוטובוס שמלווה אותנו. התלמידים במעבר חד עוברים ליומיום שלהם. שומעים מוסיקה, "מנשנשים" מה שאוהבים, מסתכלים על התמונות שצילמו וכו'… תחילה זה ניראה לי מוזר, כיצד כל כך מהר עברו למציאות הטובה, שהם מכירים. אבל די מהר הבנתי שזה נכון מבחינתם. הם הפנימו, קלטו, הזדהו כמה שניתן וחזרו לעולמם השמח והמאושר.

אני חושבת שהמסע לפולין מאוד חשוב כי אין כמו מראה עיניים שלך, בלי תיווך של אף אחד. זה חלק מההיסטוריה של העם שלנו, העם היהודי, ובמקרה שלך זה צרוב ומוטבע עמוק במשפחה שלך.

סרטון תיעוד של סבתא אורנה

הזוית האישית

סבתא אורנה: התוכנית חשובה מאוד, היא עודדה קשר בין הנכדים לסבים ולסבתות שלהם. הנכדים למדו להכיר יותר מקרוב את מה שקרה לסבים ולסבתות שלהם. זאת הייתה הזדמנות נהדרת לקרב בין שני הדורות.

יהלי: היה לי מאוד נחמד להכיר את המשפחה שלי מקרוב יותר ולדעת על מה היה במשפחה שלי דורות לפני.