המסע לארץ ישראל
סיפור העלייה של מקס גדניר ומשפחתו לישראל ממרוקו
סיפור עלייתנו ארצה
החיים במרוקו לפני עלייתנו. מתחילת המאה ה-20 ועד לשנת 1957, שנה שבה מרוקו קיבלה עצמאות, הצרפתיים שלטו בה. במהלך אותן השנים הבודדות, מרוקו הכירה, בערים הגדולות, תנופת פיתוח שהביאו אותן מסגנון חיים מיושן למודרני ומתקדם ברמה אירופאית של ממש. תנופה זו כברה ביתר שאת עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945.נולדתי באותה שנת 1945, בעיר המרכזית של מרוקו, קזבלנקה וגדלתי בשכונה מודרנית מאוכלסת ברובה ע"י צרפתיים שהשתקעו במרוקו. חבריי היו לרוב צרפתיים ומיעוטם היו יהודיים. את השכלתי רכשתי בביה"ס הצרפתי השכונתי ולאחר מכן בתיכון הטכני (שכלל את חטיבת הביניים) עד לשנת 1960. זכיתי לילדות נפלאה, היה הוואי משפחתי יהודי (אבי היה מסורתי ונהגנו לפקוד את בית הכנסת בחגים ולחגוג אותם כהלכתם). אבי היה תעשיין , בעל מפעל גדול לעיצוב, ייצור ושיווק נעליים. אני הבכור לעוד 6 אחים במשפחה.
בשנת 1956 החלו במרוקו מעשי טרור ופעולות איבה מצד התושבים המקומיים שרצו לקבל עצמאות מהצרפתים. האווירה במדינה הפכה שונה ממה שהייתה ועם קבלת העצמאות של מרוקו, החלה תנועת עזיבה המונית של יהודים ושל אירופאים .חלק ניכר של האליטה של קהילת היהודים העדיפה להגר לצרפת, מקצתם לספרד ולקנדה. רוב הקהילה הפחות מבוססת של היהודים היגרו לארץ ישראל, בעיקר מתוך אמונה בגאולה והשיבה לציון. מצב העסקים של אבי התדרדר ומפעלו נקלע לקשיים עד כדי סף פשיטת רגל. בתוך תנועת העזיבה ההמונית, אבי החליט לעלות ארצה על אף היותו בעל מעמד חברתי גבוה וזאת מטעמי דת בעיקר ולמרות שהיו לו שני אחים שכבר התגוררו בפריז. אח נוסף כבר עלה והתיישב בבאר שבע כבר משנת 1956, בסמוך למבצע סיני.
תהליך ההתארגנות לעלייה
באותה התקופה , הסוכנות היהודית הייתה מאוד פעילה במרוקו, בגיוס עולים לארץ. יהודים רבים מתוך הקהילה גויסו ונרתמו למאמץ הציוני וסייעו לשליחים הבודדים שהגיעו מהארץ. ניכרת תנועה המונית של התגייסות קהילתית לצורך העלייה לארץ שנמשכה משנת 1956 ועד 1962, בערך. במסגרת גל עלייה זה עלו ממרוקו כ-500,000 יהודים תרומה מהותית לעיבוי האוכלוסייה היהודית שכללה בשנת 1960 כ- 1.6 מיליון תושבים. צריך לציין שהיציאה ממרוקו , לא הייתה מותרת ליהודים. לרוב היהודים של מרוקו הייתה אזרחות מרוקנית לא צרפתית וממשלת מרוקו לא אפשרה מתן אשרות יציאה מהארץ , ובלי דרכון אין אפשרות, בעצם, לצאת את המדינה.לכן, יהודי מרוקו, עזבו את המדינה בחשאי, רובם דרך הים, לספרד בכלי שיט מאולתרים, בחסות החשיכה. במסגרת המבצע, ידועה טביעתה של סירת "אגוז " שטבעה בים סוער וכל נוסעיה טבעו. בהיותנו יותר אמידים, או בזכות התעקשותו של אבי, שלא הסכים לעלות דרך הים, משפחתנו קיבלה מהסוכנות היהודית דרכונים מזויפים בזכותם טסנו לפריז. תחנת ביניים בדרך לארץ.
המסע לארץ ישראל
לאחר קבלת הדרכונים המזויפים, ועל מנת לא למשוך תשומת לבם של שלטונות הגבולות המשפחה שמנתה 10 נפשות פוצלה לשלושה חלקים אשר טסו לפריז במועדים וטיסות שונות במשך יומיים יצוין כי כל מפעל הנעליים של אבי ננטש על הציוד והמכונות שבו בפריז, שהייתה תחנת בינים בדרך לארץ, המשפחה שהתה כשלושה חודשים אצל אחיו של אבי, ולאחר מכן, הייתה נסיעה ליילית ברכבת לנמל מרסיי שבצרפת, וממרסיי הפלגה באניית הפאר: "תיאודור הרצל".ההפלגה הייתה חלומית בניגוד מוחלט למה שציפה למשפחה בשבועות, חודשים ושנים לאחר מכן. בחיפה הפקידים האטומים של הסוכנות היהודית לא נענו לבקשת אבי להתיישב במקום שבו קיימת תעשיית נעליים על מנת שיוכל לפרנס את משפחתו תוך ניצול הידע המקצועי שלו, ושלחו את המשפחה לבאר שבע, לשם הגיעו אחרי 4 שעות של נסיעה לילית, ישר לתוך צריף רעוע של מעברת חצרים בבאר שבע. זה היה הסוף של מסע ארוך לארץ, אבל התחלה של מסע התאקלמות ובנייה עצמית בארץ.
הקליטה בחברה הישראלית
הייתי בן 16 כאשר עליתי לארץ בן בכור למשפחה בת 7 ילדים. קשיי השפה העברית וקשיים כלכליים של המשפחה אילצו אותי לעזוב את הלימודים התיכוניים. לאחר קורס מזורז במכונאות רכב, התגייסתי לצבא. ההשתלבות בחיי החברה הישראלית הייתה קשה. מחסום השפה שמצריך זמן כדי לשלוט בה בצורה ראויה, קשיים כלכלים ובעיקר התרבות והמנטליות השונה גרמו לי ולמשפחתי תחושה של ניכור והתבדלות. עם הזמן, תהליך הקליטה תפס תאוצה. בשנתיים הראשונות המשפחה בת 10 נפשות התגוררה בצריף בשטח של כ-50 מ"ר, במעברת חצרים של באר שבע. הצפיפות הייתה איומה ותנאי המחייה קשים. לאחר מכן משפחתי הועברה לדירה קצת יותר מרווחת בבאר שבע ותהליך "ההתבוללות" בחברה הישראלית החל כאשר תחושת השייכות לעם היהודי וההימצאות על אדמת הקודש היו אבן יסוד להתגבר על כל המכשולים בדרך, כולל חווית מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור שפקדו את בני המשפחה אשר התגייסו למאמץ הלאומי.
שיגרת חיים כיום
ברבות השנים, השלמתי את לימודי האקדמיים כמהנדס ועסקתי רוב הזמן כמפחת ומשווק מערכות ביטחוניות בארץ ובחו"ל גם אחי ברובם אקדמיים מלאו וממלאים תפקידים מרכזיים במשק הישראלי. דאגתי שבניי: בהם גיא אביו של בן וכן רון ודנה ישלמו את לימודיהם האקדמיים. כמו שאמרתי גיא אביו של בן הינו מהנדס ומנהל בכיר בחברת הייטק ידועה. כל המשפחה משולבת היטב בחברה הישראלית ותורמת את חלקה בפיתוחה ושגשוגה של המדינה. מי ייתן ונגיע לשלום המיוחל עם שכנינו ונמשיך לפתח את המדינה ולשגשג בה. אנו נמשיך להגשים את חזונו של אבי אברהם שהעדיף להשתקע בחולות באר שבע על פני פריז או מונטריאול.
תשע"ו, 2016
מילון
אליטההאנשים העשירים ומשכילים והמכובדים
ציטוטים
”"מי ייתן ונגיע לשלום המיוחל עם שכנינו ונמשיך לפתח את המדינה ולשגשג בה."“