מאגר סיפורי מורשת

המסע לארץ ישראל של זמירה אברהם

נולדתי בעיר הבירה בגדד שבעירק בתאריך 15.3.1948 .

לא זכורים לי הרבה דברים מימי ילדותי בעירק. הזיכרון מתחיל מאותו לילה לבריחה לארץ. באמצע הלילה הגיע אבא שלי שהוא פעיל בהגנה, גילו אותו הערבים והוא היה חייב לברוח. אבא שלי ברח מאירן לעירק לאחר שגילו אותו כפעיל בהגנה להבאת יהודים לארץ ישראל.

אבא שלי בא ממשפחה עשירה מאוד שעסקה במסחר בדים הוא היה בוגר מכללה והוא למד שפות כגון: גרמנית, צרפתית, אנגלית, פרסית, ערבית וכמובן עברית.

אני זוכרת את אותו היום, הוא הגיע הביתה לקח אותי ואת אחותי בידיים. אמא שלי ארזה חבילה קטנה מאוד של בגדים. יצאנו מהבית בשקט כדי שהשכנים לא ירגישו. השארנו  את הבית כמות שהוא: רהיטים, מטבח אור דולק כדי שיחשבו שאנחנו בבית.

יצאנו בשקט לבושים יפה כאילו שהולכים למסיבה. עלינו על עגלה עמוסה בארגזים של דגים. נסענו את שדה תעופה בדרך לא דרך, דרך עקיפה כדי לא לפגוש אנשים. הגענו ועלינו למטוס. הטיסה הייתה קשה אבא ואמא בכו כל הדרך, אני הקאתי ואחותי ישנה.

הגענו לארץ עלינו על משאיות והגענו למחנה בפרדס חנה. גרנו בטונדה ארוכה עם עוד הרבה אנשים. בלילה הייתי בוכה ומבקשת לחזור לחדר שלי בבית והורים היו מסבירים שנקבל בית חדש. הייתי רק בת שלוש והדירים היו מתפלאים, איך אני זוכרת את הבית. כעבור מספר חודשים הגענו לאוהל במעברת "אגרובנק". גרנו שם שלוש שנים. כשעליתי לכיתה א' עברנו לגור בצריף של שני חברים. גרנו שם שש שנים. במלחמת סיני עלינו לגבעת אולגה לדירה בת חדר וחצי. גרנו שישה אנשים בדירה זו כולל סבתא.

החיים במעברה

העשרה

"בימי העלייה ההמונית, בראשית שנות החמישים, הוקמו ליד חדרה שלוש מעברות: אגרובנק, נווה-חיים וברנדייס. מבחינת הרשויות הוכרו שלוש המעברות כמעברה אחת (מעברת אגרובנק)‏[2], למרות שהיו מעברות נפרדות מבחינה טריטוריאלית, שהכילו בסך הכול כ-13,000 עולים ניצולי השואה, יוצאי תימן, צפון אפריקה, עיראק, כורדיסטן ופרס. שלוש המעברות הוקמו במקומם של מחנות הצבא הבריטי לשעבר, וזכו גם לקבל את שמם."

מעברת אַגְרוֹבַּנְק "הייתה אחת משלוש המעברות שהוקמו בחדרה בימי העלייה ההמונית‏. בשנת 1961 פורקה המעברה ואחרוני תושביה הועברו לחדרה" 

היה לנו סדר יום במבנה הבטונדה במחנה בפרדס חנה. 

שעות פנאי: לא היה להם עבודה בישלו אוכל ביחד מהקצבה של המנות שקיבלו לקחו כמה אבנים ובאמצע שמו גחלים, עצים והדליקו אש לבישול. כל אחד בישל מה שהיה במצרכים וכולם אכלו ביחד.

החיים באוהל במעברה

היו לנו ארבע מיטות וכל שתיים  ישנו במיטה בקיץ היה חם לא היה מאוורר לא היה חשמל. אבא קשר חבל בכניסה לאוהל ולקח סדין תבל אותו במים ושם על החבל שהאוויר היה לח וקריר יותר והיו נכנסים לאוהל עכברים, ג'וקים וכל מיני חרקים. את האוכל תלינו בתקרה בחבל, כדי שזה לא יזדהם. מהחום היו מגיעים נחשים לאוהל.

לילה אחד התעוררתי ואני מרגישה משהו רק זוחל עלי ואני קוראת לאבא משהו מדגדג אותי אני מסתכלת ורואה נחש גדול ושחור ואומרת לו לך מפה! אבא שלי עומד ומסתכל והנחש ירד מהמיטה. עד היום שאני נזכרת בסיפור אני מבינה שהנחש הבין אותי.

בחורף שהיה יורד גשם חזק ורוחות עזות. האוהל היה עף והיינו נרטבים, הכל היה ספוג מים, המיטות הבגדים. הכל היה מים ולא היה לאן ללכת.

אבא עשה בור באדמה ושם פח מסביב לפח היה דלפק מפח ושם שמנו קומקום מים חמים לשתייה חמה. סבתא הייתה מכינה לנו פיתות וזה היה לנו ארוחת ערב. בקיץ הפח שהיה בבור באדמה שימש כמקרר שפכנו מים הרטבנו את האדמה מסביב ושהיה רטוב שמנו שק רטוב ובתוכו את הירקות והפירות ומוצרי חלב שלא התקלקלו.

הייתה גינה מסביב לאוהל ושם זרענו את הירקות הרקובים וקליפות הבצל, תפוח אדמה, עגבניות וכך היה לנו ירקות בגינה.

זמירה השתתפה השנה, תשע"ד, בתכנית הקשר הרב דורי – מדור לדור, בבית ספר "השחף", בהנחייתה של המורה ליאת מורבסקי.