מאגר סיפורי מורשת

העצמאות

סבתא יוכבד מספרת לליאור על סבא וסבתא רבא ועל עלייתם ממשהד לארץ ישראל.

הכל התחיל שהייתי בת 4 .

גרנו בירושלים עיר הקודש, העיר שהוריי חיכו וסבלו בשביל להגיע אליה. הורי היו אנוסים בעיר משהד שבאירן שם הם חיו תחת רדיפות רבות ואילוץ להתאסלם ועשו מאמצים רבים להגיע לישראל, כל חלומם היה להגיע לארץ הקודש, לירושלים.

לירושלים-(שם בגלות קראו לארץ ישראל ירושלים). כל היהודים רצו לברוח ממשהד העיר הקדושה לאיסלם. הם התארגנו בקבוצות של משפחות משפחות (כדי שיהיו להם עם מי להתפלל). הם הכינו צידה לדרך והכל בחשאי כדי שלא יגלו אותם, כי אם היו מגלים זאת היו רוצחים אותם.

מסע הבריחה התחיל

כל משפחה יצאה לבדה , והיו למשפחות נקודות מפגש נסתרות בשביל להתפלל , להחליף דעות, להיות יחדיו ולתכנן את המשך הדרך, בהתחלה הגיעו המשפחות לרוסיה למוסקבה ואפילו משפחתי ושאר המשפחות שכרו דירה זמנית גדולה יחדיו כולם כדי להיות יחדיו ולשמור אחד על השני. הם ניסו למצוא עבודה ולא מצאו . גם במוסקבה רדפו אותם הרוסים הקומונסטים כיוון שגם הם לא אהבו יהודים וגם לא רצו להעסיק אותם בעבודות .

הם רצחו בן משפחה שלי (בן דוד קרוב ) וברגע זה החליטה הקבוצה למצוא דרכים להגיע לירושלים (ישראל). ההחלטה הייתה: ארץ ישראל היא הבית הלאומי של עם ישראל ולשם נגיע . אם נמות, נמות בארצנו ישראל ירושלים. כל המשפחות שבקבוצה ישבו יחדיו וחשבו מה הצעד הבא.

הם החליטו: לאירן לא נחזור לעולם כיוון ששם רוצים להכריח אותנו להיות מוסלמים ואנחנו לא נוותר על יהדותנו. ברוסיה לא נשאר כי גם שם רוצים להרוג אותנו ואנחנו נרדפים!. המסקנה: אנו הולכים לארץ האבות. נלך כולנו יחדיו לכיוון ירושלים לארץ ישראל. כל הקבוצה ידעה שהם במרדף !! הם היו בסכנת מוות, מפני שהדרך עוברת בין הרים וסלעים בשטחים מבודדים ויש מוסלמים שמסתובבים שם ומחפשים יהודים כדי לקחת מהם את רכושם וגם כדי לחסל אותם!!!

הם התקדמו לכיוון גבול טורקיה ועירק. כל חברי הקבוצה לבשו בגדים של מוסלמים כדי שלא יחשדו בהם. הם קראו תפילה אל בורא עולם ויצאו לדרך. הנשים והילדים הלכו מאחור והגברים הלכו מקדימה. הקצב היה איטי בגלל שהם היו תשושים והדרך הייתה מאוד חולית אבל המטרה נתנה להם כוח להתקדם. הם הלכו בלילות ובימים התארגנו להמשך הדרך: מזון בגדים מנוחה.

כעבור מספר ימים באחד הלילות כשהם צועדים בדרך הבחינו מרחוק בקבוצה של פרשים עם נשק וחרבות דוהרת על הסוסים לעברם בצעקות מחרידות, עצור! עצור! וגם מילים בערבית שנשמעו כמו הוראות לעצור ולא לזוז. הפרשים התקדמו בשאגות ונתנו הוראות הם הפרידו, גברים לחוד ונשים לחוד. את הילדים של כל הקבוצה אספו והפקידו בידיהם של שלושה גברים מקבוצת הפרשים ולקחו אותם והתרחקו מהקבוצה. אז התחילו להתווכח ולחלק הוראות לגברים חברי הקבוצה טענו שהם מוסלמים ונשבעו בשפה הערבית בשבועה המקודשת לאסלם . הפרשים טענו: אתם שקרנים אינכם דוברים אמת. אתם יהודים!

אז הם המשיכו לצעוק ולאיים עליהם עד הרגע שאחד הגברים (אבי מרדכי) קרא אל חבריו ואמר : "חברים בואו נקרא שמע ישראל ונסגיר את עצמינו ואלוקי ישראל יעזור לנו באותו רגע עמדו כל הקבוצה וקראו בכל רם :"שמע ישראל השם אלוקינו ה' אחד" . הפרשים זזו אחורה וראש הקבוצה של הפרשים נפנף בחרב תפס את אבי מרדכי ומשך אותו הצידה. הוא התרחק מהקבוצה בצעקות רמות וצעק על אבי מרדכי, אתה משקר כולכם שקרנים.

הוא משך אותו למרחק מהקבוצה ודיבר בלחש, תקרא שוב שמע ישראל ! ואבי קרא שוב שמע ישראל בקול רם כמו בזמן תפילה ואז התקרב הפרש והצטרף לתפילת שמע ישראל של אבי. אבי נשאר המום והפרש אמר לו בלחש גם אנו יהודים ! כמוכם! בבקשה תשמור על שקט אנחנו נוביל אותכם למקום מבטחים וגם נשמור עליכם כקבוצה. בבקשה תשמור בסוד על מה שקרה פה.

הפרשים דאגו לחברי הקבוצה למקום מגורים בחצר בית הכנסת היהודי בבגדד. כמובן שחלק מן הגברים נשלחו לבית כלא כדי שלא יחשדו שמישהו עוזר להם הם התעכבו בבגדד כשנתיים והקהילה היהודית בבגדד דאגה להם ועזרה להם. שם ילדה אמי בן תינוק ובגלל הקשיים הוא מת והם קברו אותו בבית עלמין בבגדד בסתר !.

בדרך לארץ ישראל

מכאן המשיכו בדרכם לארץ ישראל. כל הקבוצה הגיע לסוריה עם ילדים נדים וטף הדרך הייתה מאוד קשה ולעיתים השיבו את הילדים בארגזים שנקשרו על גבי סוסים כדי שלא יתעייפו בדרך. הדרך לישראל נמשכה כשלוש שנים מאירן לרוסיה מרוסיה לגבול עירק טורקיה ומגבול עירק לסוריה. הם עלו לכיוון ללבנון ומשם אל מקום שנקרא כיום הגדר הטובה וסוף כל סוף נכנסו לארץ בגבול הצפון מלבנון !!!

ההתיישבות בארץ

בתחילה גרו בצפת שם עבד אבי בריסוק אבנים כדי לסלול כבישים. מצפת עלו לירושלים עיר הקודש ושם נולדתי אני, סבתא יוכבד. נולדתי בשנת 1941.

הילדה הראשונה במשפחה שנולדה בארץ ישראל ירושלים עיר הקודש!!!