מאגר סיפורי מורשת

שמי סימה שטאדלר לבית וידבסקי נולדתי בסמרקנד שבאוזבקיסטן ב- 21.6.1944.

הוריי הם פסיה וחיים-הירש וידבסקי, הכירו בסמרקנד.

כל אחד התגלגל בנפרד לסמרקנד מאזור אחר בפולין.

אמי, פסיה לבית אייזן, ילידת לוצק (כיום לוצק נמצאת באוקראינה) ניהלה בית  מלאכה לתפירה.

עם פרוץ המלחמה ב- 1939 והתקדמות הכוחות הגרמנים לכיוון מזרח פולין, היא "אולצה" לברוח מזרחה לכיוון ברה"מ על ידי גיסה ולמעשה הציל אותה מהמלחמה יחד עם האחיות שלה (אחת מהן הייתה אשתו). הם נדדו ברחבי ברה"מ עד שהגיעו לסמרקנד שבאוזבקיסטן.

אבי, חיים הירש נולד בעיירה קטנה בפולין בשם "פודמביץ" באזור "לודג' ". אבי  עבד בנמל "דנצינג" על גבול גרמניה-פולין וכשהגרמנים נכנסו לפולין הוא ברח יחד עם  חבר מזרחה עד שהגיע לרוסיה ושם נעצר על ידי המשטרה הרוסית והועבר למחנה עבודה בכפייה. הוא הצליח לברוח ממחנה העבודה והגיע לסמרקנד.

אמי ואחיותיה שלא היו נשואות גרו בדירה בסמרקנד ואבי היה שכן שגר יחד עם החבר שברח יחד איתו. היות ובאותה תקופה לא היו מצרכים רבים בשוק, האחיות הצליחו לקנות רק סלק לבשל והן בישלו. ריח הבישול עלה באפם של אבי וחברו והם ביקשו להצטרף לארוחה "אם אפשר?" והאחיות הסכימו. ומכאן נוצר הקשר בין שני החברים ושתיים מהאחיות. בסופו של דבר שתי האחיות התחתנו באותו יום עם שני החברים.

בשנת 1946 כשאני כבר נולדתי והייתי בת שנתיים והמלחמה נגמרה והוריי החליטו לחזור לפולין. השיבה לפולין לא הייתה פשוטה, הוריי חיפשו את קרובי משפחתם ולא  מצאו זכר מהם. שתי הסבתות שלי, אחות אמי, התינוקת שלה בת ה- 7 שבועות ובעלה, אחות אבי והתינוקת שלה בת השנתיים נרצחו במהלך המלחמה.

כשחזרנו לפולין הורי חשבו שיוכלו לנהל חיים נורמליים גם אחרי האסון, אבל לא מעט פולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים לא הסכימו להחזיר את נכסי היהודים שניצלו ושרדו את התקופה הנוראה. הפולנים תקפו יהודים והדבר הכי מזעזע היה כשבעיירה קילצה שהייתה באזור, הפולנים בראשות הכומר של העיירה תקפו את הבית שבו התאכסנו אלו מבני העיירה שחזרו אליה והרגו 43 אנשים באותו יום.

הפרעות האלה בקילצה השפיעו על הרבה יהודים שחזרו לפולין. רבים מהם החליטו לעזוב את פולין ולחפש דרך לעלות לארץ ישראל שהייתה באותה תקופה תחת שלטון המנדט הבריטי. הוריי הצטרפו לארגון "הבריחה" שהבריח יהודים לארץ ישראל.

במשך כשנה "גנבו" גבולות עד שהגיעו לצרפת. ב- 11 ביולי 1947 עלינו על אוניית המעפילים "אקסודוס". סך כל המעפילים שעלו על האונייה היה 4,550 איש.

בתוך האונייה היה צפוף מאד והרגעים היחידים שהיה אפשר לנשום אוויר צח היו כשעלינו בקבוצות ובזמנים קצובים לסיפון העליון. הייתי בת 3 והזיכרון שלי מאותו מסע ומאותם רגעים הוא קול מופלא שעלה שעלה מבטן האונייה. אני אוחזת ביד אבי ומושכת אותו לכיוון הקול. הגענו למקום שנראה כמו ארובה נמוכה ומסורגת וממבט על ראיתי איש ללא חולצה מחזיק בידיו כלי שנפתח ונסגר. זה היה אקורדיון. התלהבתי מאד מהצלילים המשכרים שבקעו מהכלי.

כשהבריטים גילו את האונייה הם תקפו אותה בכוח רב והמעפילים "החזירו" מלחמה בזריקת תפוחי אדמה וקופסאות שימורים. זיכרון נוסף שזכור לי: אני רואה את אבי גם זורק קופסאות אל עבר החיילים הבריטים.

בסופו של המאבק נפצעו קשה רבים מהמעפילים ואף שלושה נהרגו. הנהגת האונייה החליטה שיותר נכון להיכנע כדי לא לגרום לאבדות בנפש נוספות.

הבריטים גררו את הספינה השבורה אל נמל חיפה וחילקו את המעפילים ל- 3 אוניות גירוש. האוניות האלה היו למעשה אוניות מסע שאיתם היו מביאים את הפחם ומוצרים לצבא הבריטי. בכל אונייה היו כ- 1,500 איש. אותנו העלו לאונייה הבריטית "אמפייר רייבל". מטרת הבריטים הייתה להחזיר את כל המעפילים לנמל המוצא, צרפת.

המעפילים לא היו מודעים לכך וחשבו שמעבירים אותם למחנה מעצר בקפריסין כפי שעשו במשך תקופה ארוכה עם כל המעפילים הקודמים. בדר"כ השהייה במחנות המעצר הייתה כשלושה ארבעה חודשים ולאחר מכן מעבירים אותם לארץ. המעפילים לא התנגדו מכיוון שהיו מודעים לעובדה הזאת.  השייט לקפריסין אמור היה לארוך כיומיים שלושה לכל היותר. אבל אנחנו שטנו למשך כשבוע והבנו שמשהו פה מוזר. כשביררנו הבנו שבמקום להגיע למחנה מעצר בקפריסין, אנחנו בדרך חזרה לצרפת.

הגענו ל"פורט דה בוק" אבל כל המעפילים על גבי שלוש אוניות הגירוש סירבו לרדת.

היינו על גבי האונייה שבים למשך כחודשיים. ב- 9.8.1947, על גבי אוניית הגירוש נולדה אחותי, גליה-גולדה. את שמה העברי קיבלה ממפקד "ההגנה" שהיה על האונייה כיוון שנולדה על הים. כשאחותי נולדה  היא הייתה שחורה לחלוטין! אמא נבהלה מאוד אבל הבינה שזה בגלל שהאונייה שימשה כאוניית פחם בעבור הצבא הבריטי והאבק השחור היה בכל מקום. למרות שהממשלה הצרפתית הציעה למעפילים לרדת ולקבל אזרחות צרפתית, אף אחד לא היה מוכן לרדת. הבריטים החליטו לנסות לאיים על המעפילים שאם לא ירדו יעבירו אותם לגרמניה, אבל אף אחד עדיין לא היה מוכן לרדת! בסופו של דבר הבריטים החלו בשייט לכיוון גרמניה.

עברנו דרך חופי ספרד פורטוגל, תעלת למאנש עד שהגענו לנמל המבורג שבגרמניה. הבריטים הטילו הסגר על הנמל ומנעו מעיתונאים זרים לסקר את "האירוע". ההורדה בנמל המבורג הייתה בחודש ספטמבר 1947. הצבא הבריטי שהיה באזור הוריד את המעפילים בכוח מהאוניות והעבירו אותנו למחנות כליאה עם גדרות תיל  באזור הבריטי שהזכיר למעפילים את הזוועות שעברו בזמן השואה. במחנה הראשון (am stau camp) היו תנאים קשים וגרנו באוהלים.

הגענו לשם בתקופת הקיץ (ספטמבר), אבל כשהגיע החורף התנאים היו קשים יותר. לכן העבירו את כל יושבי am stau למחנה אחר, מחנה sengwarden. במחנה היו צריפים והתנאים היו קצת יותר טובים. במהלך השיט לצרפת באוניית הגירוש חליתי במחלת חום גבוה. כשהגענו ל"מחנה הקיץ" התברר שחליתי במחלת "הפוליו"- שיתוק ילדים. התחילו לטפל בי בבית החולים של הצבא הבריטי בעיר הסמוכה Lubek. עברתי ניתוחים רבים.

במאי 1948 עם הקמת מדינת ישראל הבריטים "בבוקר בהיר אחד" נעלמו הבריטים! המון אנשים לא ידעו מה לעשות, הם היו רגילים שהבריטים אחראים על אורח החיים שלהם. עם זאת,חלק אנשים ניצלו את ההזדמנות "לא הסתכלו לאחור" וישר התחילו במסע דרומה לכיוון צרפת כדי לעלות לארץ ישראל. אני הייתי באמצע טיפולים בבית חולים והמשפחה שלי עם כל הצער לא יכלה לצאת מיד. כשכבר יצאנו לדרך נאלצנו גם לעצור ולהתגורר במחנות עקורים שונים כדי להחליף כוח. המסע הזה ערך כחצי שנה בערך עד שהגענו לצרפת בשנית. במאי 1949 עלינו על האונייה "נגבה". משאת נפשם של הוריי ותקוותם לחיים טובים במדינה משלנו נתמלאה.

הזוית האישית

אני מאוד נהניתי מהתוכנית, ואני חושב שהייתי מעדיף לעשות את זה עם זר מאשר עם אנשים שאני כבר יודע את סיפורם וסימה לא הייתה קשורה אליי כלל והכרנו דרך התכנית וזה לדעתי זה היה מאוד משמעותי.