מאגר סיפורי מורשת

שמי מלי בן חיים, נולדתי בשנת 1947 בעיר בגדאד בעירק, להורי נעמי ודוד אינצ'י. משפחתי נדדה במשך שנים ממדינה למדינה בשל קשיים שליוו אותם עד להגעתם ארצה.

סבי וסבתי נולדו בתורכיה. לאחר מספר שנים הם נאלצו לעזוב את ארץ מולדתם, תורכיה, בשל בעיות עסקיות וכלכליות והגרו לעיראק.

הורי שנולדו בעירק, גדלו, התבססו, הכירו והתחתנו ונולדו להם שלוש בנות. לאחר מספר שנים של רדיפות, פחד והתנכלות מצד האוכלוסייה המקומית בשל היותם יהודים, הם סבלו מעוינות ולבסוף נאלצו לעזוב את ארץ מולדתם. הייתי אז רק בת חצי שנה בזמן המנוסה של משפחתי מעירק לפרס. הם ברחו לפרס כי באותם ימים השלטון בפרס היה ידידותי ובעד היהודים, הייתה אווירה של פתיחות וקבלה.

תחילה, אבי המנוח, ברח לפרס ללא המשפחה, כדי להכין את הקרקע לחיים חדשים במדינה לא מוכרת. בני משפחתו כבר התגוררו שם. הוא יצא לדרך יחד עם קבוצת גברים רכובים על סוס ועגלה. הדרך הייתה רצופה תלאות וקושי רב, הם שתו מים בדרכם ממקורות מים מזוהמים ואבי חלה במחלת המלריה.

כשהגיע אבי לטהרן, עיר בירתה של פרס, קיבלו אותו אחיו והמשפחה שגרו בפרס. הם טיפלו בו ועזרו לו להתאושש ממחלתו הקשה. לאחר תקופה ממושכת אבי חזר לתפקד.

לאחר מספר חודשים אמי, אני ושתי אחיותיי ברחנו מעיראק בעזרת ארגון שעזר ליהודים לצאת מגבולות עיראק. אנשי הארגון עזרו לנו לצאת מעירק באוטובוס עם קבוצה נוספת של יהודים שבקשו גם הם לברוח לפרס בדרך קשה וחשש נוראי שמא ניתפס בדרך על ידי שלטונות עיראק שבקשו לרדוף יהודים. קיווינו להיפגש עם אבא. אמי הצליחה להבריח בבגדיה תכשיטים, זהב ויהלומים.

חיינו בפרס כארבע שנים, הורי שכרו בית  בעיר הבירה טהרן ועלינו ארצה בטיסה בשנת 1953. הגעתי ארצה בגיל ארבע וחצי בערך.

השנים הראשונות היו קשות וההסתגלות בארץ הייתה מורכבת. בשנים הראשונות גרנו בבית בבת ים ללא חשמל וללא תנאים והגענו למציאות שונה ואחרת לעומת החיים שחיינו בפרס. לאחר מכן, הורי עברו לגור ברמת גן.

למדתי בבית ספר "ממלכתי ב" בבת ים, הייתה לי מורה נפלאה בשם אריאלה שהייתה לוקחת את ילדי הכיתה ומגבשת אותנו יחד לצפייה באירועי תרבות: מופעי בלט, צפייה משותפת בסרטים, היינו צועדים יחד אתה והייתה לכולנו הרגשה מיוחדת.

מאז שעלו הוריי ארצה מפרס הם הביאו איתם מזכרות שנשתמרו עד היום הם הביאו איתם לארץ שטיחים פרסיים וכלי כסף ונשמרו כמזכרת עם הרבה זיכרונות וסנטימנטים ממחוזות רחוקים. כידוע שבשנות הארבעים והחמישים השטיחים הפרסים היו נכסים מאוד מאוד יקרים, אבל להורי היה חשוב לשמר אותם ולהתפעל מהאוסף שהיה להם ולהיזכר בימים רחוקים.

כלי כסף שהבאנו מאיראן

שטיח שהבאנו מאיראן 

במשך השנים עבדתי באוניברסיטת תל אביב בפקולטה לרפואה ומקצועות הבריאות, העבודה הייתה מעניינת בהתנהלות עם סטודנטים, אנשי מחקר ומרצים וניהול תקשורת עם בתי חולים.

היום אני פנסיונרית, אני משתתפת בחוגי ספורט ואירועי תרבות. אני נפגשת עם חברות ועם בני משפחתי היקרים והנכדים, יחד אנחנו מבלים בארוחות משפחתיות בסופי שבוע ובחגים ויוצאים לטיולים בארץ ובעולם.

הזוית האישית

מלי: במפגשי תכנית הקשר הרב דורי, הרגשתי שהקשר עם שירי נכדתי התהדק. למדנו וחשבנו יחד והקשבנו לסיפורי המבוגרים בקבוצה, תיעדנו סיפורי משפחה והייתה הרגשה טובה ונעימה של זמן אישי וקרבה.

שירי: ההשתתפות בתכנית עזרה לי להתחבר ולהכיר טוב יותר את בני הגיל השלישי, להכיר את סיפורי הילדות של סבתא שלי וללמוד פרטים חדשים על ילדותה, לשמוע על משפחתה וללמוד על תקופות שבהם הכל היה שונה מהיום.