מאגר סיפורי מורשת

הורי היו יהודים שחיו באירופה בתקופת שלפני השואה. כל המשפחה מצד ואמי ואבי חיו במסגרת קהילתית יהודית ומסורתית. משפחת אמי חיה בהונגריה ומשפחת אבי חיו בעיירה בפולין. הם ניהלו אורח חיים שהתאים למסגרת שלהם עד שפקדה אותם השואה. אבי גויס לצבא הפולני ועם פלישת הגרמנים לפולין הוא עבר לצבא הרוסי ושם שירת עד לקץ המלחמה. אמי נלקחה אל מחנות ההשמדה (אושוויץ) עם כל בני המשפחה. מעט מאוד מבני המשפחה שרדו.

עם תום המלחמה החליטו אבי ואמי לעלות לארץ כל אחד מהמקום שבו נשאר. אמי וסבי עזבו את הונגריה ונלקחו ע"י הג'וינט (ארגון שטיפל בניצולי שואה על מנת להביא לארץ). גם אבי הגיע למחנה המעבר באוסטריה על מנת לעלות לארץ ושם הם נפגשו.

 תמונה משפחתית

תחנות בחיי

עם עליית הורי ארצה הם השתקעו בחיפה ושם עברה עלי ילדותי. אבי נלקח לצה"ל ונלחם במלחמת השחרור ואמי נשארה איתי. למרות הימים הקשים בארץ והמחסור אני לא הרגשתי זאת. קיבלתי כל מה שהיה צריך. בהמשך לאחר ארבע וחצי שנים נולדה אחותי אייק. הדבר החשוב ביותר בעייני הורי היה להעניק לי ולאחותי את החינוך הטוב ביותר ועליו היה הדגש העיקרי בבית. עם סיום לימודי בסמינר למורים ולאוניברסיטה הכרתי את בעלי והוא הסבא של מאיה. לאחר נישואינו התחלתי לעבוד כמורה וזאת עשיתי עד שפרשתי לגמלאות כאשר נכדי הראשון נולד.

נסיעה לפולין עם תלמידים וביקור במחנות ההשמדה

כבת לניצולי שואה שעברו את זוועות השואה ושרדו והקימו דור המשך בארץ. שם הבנתי לראשונה מה היא משמעות המדינה שלנו, הבית שלנו ומקום מבטחים שלנו. התברר לי באופן מוחלט ומשמעותי ביותר למה אנחנו חייבים לחיות רק בארץ. קשה היה לקלוט איך אנשים הצליחו לשמור על צלם אנוש ולשרוד את התופת הנוראית. קשה היה עוד יותר להבין, איך אנשים שחיו מסביב למחנות לא נקפו אצבע כדי לעזור להתריע ורק התעלמו מהסובב אותם והמשיכו לחיות באורח חיים נורמלי ורגיל. התלמידים שאיתם נסעתי לא יכלו להבין איך היה מצב כזה והיהודים במחנות ההשמדה היו חסרי אונים מול הנאצים. שם הבנו אני והתלמידים שיש על מי לסמוך, שיש לנו ביטחון, ובית תומך ומגן. למרות זאת גם אנו מצווים לשמור ולהגן על הבית הזה, על המדינה שלנו. שמירה לא רק ביטחונית אלא גם לאומית, מוסרית וחברתית.

 המסע עם תלמידי

החוויה הישראלית של יהודית דסקל

לפני כמספר שנים נשלחנו בשליחות המדינה לאנגליה. זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי חיים "בגולה". נסעתי עם בעלי ובני הקטן ביותר בהיותו בן 4, זו לא הייתה הסביבה הטבעית שלנו: שפה זרה, אנשים זרים ובעלי חזות שונה. התקופה הייתה מלחמת המפרץ הראשונה מ-1991 ולפתע הייתי ישראלית בארץ זרה. הייתי גאה להיות ישראלית בתקופה כזו כשעיני כל העולם היו נשואות לשלום מדינת ישראל. זו תחושה מאוד מיוחדת שחוויתי שחזקה בי את הקשר לישראל ומשמעותה של מדינת ישראל.

הזוית האישית

סבתא יהודית: שמחתי מאוד לספר למאיה נכדתי האהובה על עברי.

הנכדה מאיה: שמחתי מאוד לשמוע סיפורים מעבר סבתי בגלל שאני אוהבת היסטוריה ובעיקר אותה.