מאגר סיפורי מורשת

בואו נתחיל בסיפור קצר על אביו של סבא שמוליק – סבא בנימין או בקיצור סבא בויום.

סבא בויום שכך ניקרא לו בסיפור, נולד ברומניה הוא היה בן לרב גדול , הוא היה ילד מספר 17 – (הם היו 18 ילדם). סבא בויום גדל בכפר צמוד לעיירה מולדוביה. סבא בויום אהב בילדותו להיות עם אחיו, בגיל מאוד קטן החל לעבוד עם אחיו הגדולים, הם לימדו אותו הרבה מאוד דברים, לסבא בויום היה  סוס ששימש אותו להגיע לעיר הקרובה, אחיו הגדול לימד אותו לרכב על סוסו. בנעוריו הגויים חיו קרוב לביתו והיו מקנים אותו היותו יהודי (אנטישמיות) הגויים רצו לגרש אותם ובעצם השתוקקו למותם – סבא בויום ואחיו הגדולים שאהבו אותו והגנו עליו, התחבאו מהגויים הגדולים והמפחידים.

כשהיה קצת בוגר יותר בגיל 20 -21 פרצה מלחמת העולם השנייה, הוא נלקח בשבי למחנות עבודה עם אחיו הגדולים היותו יהודי הרומנים שהיו ב"צד" הגרמנים הם שהסגירו אותם, לאחר כמה שנים טובות עדיין עבד במחנה העבודה הוא השתחרר עם סוף המלחמה מספר גדול מאחיו מתו מהעבודה הבלתי אנושית והוא היה שבור מבפנים.

כשחזר לביתו גילה כי ביתו כבר לא שם – הגויים עברו לגור שם והוא זכה ליחס מגעיל מצד הגויים, הוא ברח כמה שיותר מהר. הוא ניסה לחפש את משפחתו והצליח בכך הוא היה מאושר. כשהתבגר יותר פגש את אשתו לעתיד- סבתא ניצה, המצב היה קשה לא ממש מקום לחיות בו הרומנים גרשו אותם אפילו רצחו את חלקם(היהודים).הם החליטו לעלות ארצה אך קודם להתחתן,החתונה הייתה שקטה כדי לא להתגלות לרומנים ומצומצמת מאוד מפני שלא הייתה הרבה משפחה ומישהו להזמין. לאחר החתונה סבא בויום וסבתא ניצה ( הנקראת נוצה) יצאו מרומניה ברגל הם לא ידעו בדיוק את הדרך הם פגשו יהודים שעזרו להם כגון ארגון "ג'וינט" למצוא את עצמם הם הגיעו לאלפים איטלקיים תוך שנה בערך ושם הבטיחו להעלות אותם לספינת מעפילים, הם חיכו שנה עד שהספינה הגיעה. הם שטו עד חיפה ב-1947 כשרצו לרדת הבריטים עצרו אותם ולא נתנו להם לעלות ארצה, גרשו אותם לקפריסין, שם היו במחנה המתנה עם עוד יהודים רבים שתקום המדינה.

ב-14 במאי 1948 קבלו בשורה משמחת מאוד-דוד בן גוריון – ראש הממשלה הראשון הכריז על הקמת מדינה ליהודים – מדינת ישראל, כולם רקדו, שמחו יום ולילה מהידיעה שהם בתהליך עלייה ארצה. בארץ התיישבו באשקלון שם הקימו משפחה וסבא שמואל (שמוליק) נולד בשנת 1950. וזה סוף הסיפור ה"קצר" של סבא בויום.

עכשיו נעבור לסיפור של סבא שמואל

בשנת הולדתו של סבא שמואל ב- 1950, הוא נולד באשקלון, כל המדינה הייתה מכוסת שלג. בגיל שש עבר לגור במושב בניה, לפני מעברו (עדיין בגיל 6) נדרס ממכונית בצברו, גם כיום יש לו צלקות. הוריו היו חקלאים, רפתנים, היו לסבא שמואל המון חברים, כולם היו עוזרים במשקים, בעבודות אדמה. הוא היה לומד בבית ספר במושב, היו שם רק מספר ספור על היד של כיתות. בסביבות גיל 13 למד בבית ספר מקצועי במסגרת לימוד רתך-מסגר, כל בוקר היה נוסע על אופניים לגדרה והיה קושר אותם בעמוד ובכל מקום אחר שיזכור שהם שם, יום אחד לא מצא אותם – מסתבר שנגנבו וזוהי הייתה סיבה לחזור ברגל מגדרה עד בניה ביתו, סבא בויום מצא אותם יותר מאוחר בגדרה.

בגיל 16 יישם את הידע שלמד במסגרת בית הספר המקצועי בכך שעבד במושב – תיקן סככות של עגלים ופרות. בגיל 17 (בשנת 1967) סבא שמואל התגייס לצבא הגנה לישראל היה זה כבוד גדול, אביו, סבא בויום התגאה בו מאוד. סבא שמואל שירת 3 שנים בגבול מצריים בזמן "מלחמת ההתשה" בזמן הזה לא הייתה יכולת תקשורת טובה כך שאם הייתה תקרית למשל מוות של חייל משפחתו לא יכלה לדעת מזה כך שהייתה דאגה תמידית. סבא שמואל מספר כי לא הוריד נעליו במשך שבוע בכדי להיות בכוננות תמידית. סבא שמואל שירת ב- נ"מ – נגד מטוסים, הוא היה כוון והשתחרר.

עם שחרורו הוא היה צריך להשתלב בחיים האזרחיים ה"רגילים". סבא שמואל פגש את אהובתו אשתו לעתיד שהגיעה מצרפת סבתא יואלה והוא התחתן איתה. ב-אוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים המלחמה הייתה הפתעה גמורה בקרב המתפללים ובכל הארץ. המתפללים היו צריכים לשבור את הצום ולהפסיק להתפלל, סבא קיבל הוראה להתייצב מידית עם צו 8 וכך גם כולם במושב שבו גר היה קשה במלחמת הכיפורים שהייתה אפופת שפיכות דמים וגם כמו במלחמת ההתשה לא  ידעו את הגורל העולה בידי החיילים, במשך 3 חודשים משפחתו אינה ידעה מה עלה בגורלו.

בזמן המלחמה בהיותו כוון הצליח להוריד מטוס אויב מצרי מסוג" מיג 17". היו לו שני חברים טובים ושמם אודי וחגי התאומים גורדון  שהתגוררו בכפר מרדכי, לקרת הפסקת האש הם היו בטנקים טנקו של אודי נפגע ואודי נהרג, בעקבות הידיעה חגי יצא לחפשו וגם טנקו שלו נפגע- גם הוא נהרג, המצב הזה  היה עצוב מאוד והוא שבר את לבו של סבא שמואל. אבדות המלחמה היו: 2,673 הרוגים, 7,251 פצועים, 294 שבויים, 102 מטוסים, 1,063 טנקים פגועים מהם 407 אבודים, 25 תותחים, סוללת טק"א. היה שכול כבד וכל הארץ הייתה באבל.

לאחר מכן בשנת 1982 סבא שמואל נקרא בצו 8 (עוד פעם) למלחמת לבנון הראשונה, כשנכנסו החיילים שלנו להצלת הלבנונים מפני הסורים, הלבנונים זרקו  עליהם אורז וסוכריות מתוך כבוד ושמחה. אבדות: במהלך הקרבות נהרגו 654 אנשי מערכת הביטחון, ו-4 הוגדרו כנעדרים. 8 חיילים נפלו בשבי. כוחות: 76,000 חיילים, 800 טנקים, 1,500 נגמ"שים, 634 מטוסים.

לאחר חזרתו לחיים השגרתיים, נולדו לסבתא יואלה וסבא שמואל 4 ילדים: הראשונה מיטל השנייה אמי חגית על שם חגי השלישית רעות והרביעי האחרון דן. יש הרבה סיפורים מצחיקים בנוגע לילדים אך נתמקד באופיים ובמה שעזרו בחיי החקלאות, אמי חגית הייתה תמיד שונה ותמיד אהבה לעזור בטבע ותמיד עזרה בחליבה של פרות, בימי שבת הייתה קמה לפני סבא ומתחילה לחלוב לפניו, כשהייתה גדולה מספיק הוציאה רישיון נהיגה לטרקטור.

מיטל הייתה כמו אימא קטנה ואחראית היא תמיד השגיחה על הקטנים: דן ורעות, ורק לפעמים הייתה עוזרת במשק. רעות הייתה העוזרת הקטנה של אמי חגית כמו כל האחים הקטנים הייתה מזדנבת ועושה כל מה שאמי הייתה עושה. דן היה מאוד שובב ותמיד היה צמוד לסבא שמואל תמיד רצה, חלם לעבוד במשק כדוגמה כשהיה בן שלוש עלה על טרקטור  בלי שאף אחד שם לב הניע את הטרקטור וכולם נבהלו מן  הרעש של המנוע, חשבו שזהו גנב ואז כשסבא בדק גילה כי זהו דן ועצר אותו מיד.

וזהו, זה הסיפור הכה נפלא של סבי שמואל הנהדר.

הזוית האישית

סבתא יואלה: נהניתי לשתף מהסיפור ההיסטורי של משפחתי. נפלה בחלקי הזכות לעשות זאת ולבלות עם נכדי היקר להב.

להב: אני רוצה להודות לסבתא היקרה ששיתפה אותי בסיפור משפחתה. אני רוצה להגיד לה תודה שליוותה אותי במהלך תכנית הקשר הרב דורי, בילינו יחד זמן איכות.