מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר מדנין בתוניסיה, עיירה קטנה אוכלוסייה מוסלמית וקהילה יהודית אורתודוקסית.

האוכלוסייה הייתה ענייה. ברובה מקצועות מאוד פשוטים והחיים היו מאוד פשוטים. הרבה אנשים היו מובטלים בלי יכולת להתפרנס והקהילה היהודית דאגה לכל היהודים לחיות לעומת המוסלמים. בזמנו היו הרבה הומלסים זרוקים ברחובות. היהודים חיו בשלום עם הערבים שם, בשכנות טובה. עם קום המדינה והמלחמות בארץ היחס השתנה מהצד של המוסלמים. הייתה עויינות. סגרו חנויות של יהודים,לא קנו מהם ואסרו על ילדים ללמוד בבית ספר אליאנס. ילדי היהודים נשארו בבתים ללא מסגרת. הבנים מצאו את עצמם בבתי הכנסת לומדים יהדות/תורה והבנות נותרו בבית עד שהסוכנות היהודית התערבה ושלחה שליחים מישראל ללמד את הבנות עברית ולהכין אותם לעליה לארץ. כך מצאתי את עצמי לומדת עברית קרוא וכתוב הידע הזה עזר לי מאוד להתאקלם בארץ ולהמשיך את הלימודים בארץ.

עליתי לארץ בגיל 13 והשתלבתי בכיתה ח בבית ספר ומשם לתיכון, עשיתי בגרויות והמשכתי למכללה ללמוד הוראה ותואר אקדמי. עבדתי כמורה וסגנית מנהלת בבית ספר עד הפרישה.

המכשירים האלקטרונים שקיימים היום בביתנו לא היו בילדותי. בשנות החמישים בתוניס לא היה חשמל בכל הבתים ולא מים זורמים בעיקר בבתי העניים. בבתי העשירים החילו להופיע ניצני הקידמה עם חיבור לחשמל ולברז מים בחצר. בביתי הדל והעני האירו את החושך בעזרת נר (קראו לו קנדיל) זו כוס זכוכית עם מים ושמן פתיליה  מנייר ובד היו מושחים את הפתיליה בשמן ומדליקים ומשטחים את הנייר בשמן הצף. כך הנר דלק לפי כמות השמן בכוס. בכל יום היו מנקים את הכוס מחליפים את המים והשמן והפתיליה כהכנה לחושך. היינו מעבירים את הנר ממקום למקום על מנת להאיר על פי רוב עם שעות החשיכה היינו מפסיקים פעילות ופורשים למנוחת הלילה.שוכבים מנמנמים ונרדמים עד עלות השחר.

כצעד של התקדמות הופיעו העששיות שזו הייתה פריצת דרך מתקדמת. הפתילייה של העששית האירה באור יותר חזק מהנר. היא הייתה מוגנת מפני רוח ולא נכבית בקלות. היה אפשר לעמעם את האור ולהגבירו. לאחר העששיות הופיעו עששיות יותר גדולות. עם אפקט יותר נרחב של אור. כל משפחה התהדרה ברכישת עששית גדולה/קטנה.

לאחר מעבר דירה לאיזור אחר בעיר שיש בו זרם חשמל גילינו את החשמל בקירות לא הבנו איך בלחיצת כפתור נדלק האור ונכבה. התפעלנו מהמתגים כיוון שלא היה לנו מקרר היינו קונים בקיץ גושי קרח והיו שמים אותם באיזשהו מיכל וכך היו מקררים אוכל ומים. הייתה לנו באר מים בחצר, פעם ביום היינו שואבים מים למשך כל היום. הבאר הייתה נעולה, סגורה שלא יפלו בטעות לתוכה. אפילו בקיץ היו קושרים סל עם אבטיח ומורידים לבאר על מנת שיתקרר. במקום תנור אפייה היה טאבון בחצר ששימש לאפיית פיתות ומהגחלים שנותרו בתנור היו מבשלים תבשילי קדרה. השימוש במים היה במשורה,בלי לבזבז. המים שהתרחצו בהם שימשו לשטיפת הבטון או להשרות כביסה.

לקראת החגים,חג פסח היינו לוקחים את השמיכות והסדינים לנהר ושם היו מכבסים שוטפים מייבשים וחוזרים בערב עם הכביסה יבשה במקרה הטוב חמור היה נושא את הכביסה ובמקרה הפחות טוב אנשים סחבו את הכביסהרוב העבודה של שאיבת מים, כביסות, בישול, אפייה היו מטלות של אנשים

הגברים לא נטלו חלק. החיים היו פשוטים הסתפקות במועט מזון בסיסי לא הרבה לחם דייסות מחיטה שנטחנה מאוחר יותר הוקמה ליד בייתנו תחנת קמח שבני המשפחה הפעילו התחנה עבדה מיצירת כוח ממפל מים שהוקם סמוך לתחנה זו בעצם תחנת כוח חשמלית ליצירת תנועה של הגלגלים לטחינת הקמח (טרם הגיע החשמל לאיזור).

אני הייתי סקרנית גדולה והייתי יושבת שעות סמוך לתחנה וצופה בגלגלים הנעים, ברעש ובשיירות הגמלים וחמורים שהגיעו בשיירה כדי לטחון את החיטה והשעורה. היה הווי מיוחד משלהם (הטוחנים) היו רובצים עם הגמלים עושים תה בתנור קטן שחומם על ידי גחלים היה להם זמן לא מיהרו לשום מקום הכינו תה וכשהיו מסיימים את הערב היו ממשיכים לדרכם.

הזוית האישית

משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם עומר ויעל.