מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בברית המועצות בחורף קר מאוד בפברואר 1947 בעיר בנדרי שבמולדובה ושם גדלתי עד שעליתי ארצה באוקטובר 1977. הורי היו פסיה ואליק קאושנסקי, הם נולדו בשנת 1908 ו- 1911, במחוז שהיה קרוב מאוד לגבול הרומני. אמי הייתה נשואה והייתה לה בת ואבי היה נשוי והיה לו בן.

בשנת 1941, כשהחלו הגרמנים להתקרב לגבול הרוסי ממשלת רוסיה החליטה להעביר את התושבים מהכפרים, והערים ולשלוח אותם רחוק יותר לכיוון מזרח לתוך רוסיה, וזאת כדי להגן עליהם, וכך יצאה כל משפחה בנפרד למסע הגדול. משפחתה  של אמי וגם משפחתו של אבי. הנסיעה מזרחה הייתה ארוכה וקשה, לא היו תנאים טובים, האוכל היה מועט והתנאים הפיזיים היו קשים מאוד. הם הגיעו לסרטוב שהייתה במרכז רוסיה, שם הם חיו כ-4 שנים. במשך הזמן הזה ניהלו המשפחות את חיייהן באופן עצמאי ולא הכירו זו את זו, הם הצליחו למצוא עבודות מזדמנות ולשרוד. במאי 1945, עם כניעתם של הגרמנים, הותר להם לחזור לבתים שהשאירו בבנדרי.  עם סיום המלחמה נודע לאמי שבעלה נהרג בקרבות, ואשתו של אבי נפטרה משחפת.

כל אחד מהם חזר לביתו וניסה לשקם את חייו אחרי המלחמה.

אמי שהייתה מטופלת באחותי שרה (בת 11) פגשה באבי שהייתה מטופל באחי לאוניד (בן 5), הם החליטו לאחד את משפחותיהם ולהתחתן, ובכך לבנות יחד חיים חדשים לאחר המלחמה. אני נולדתי למשפחתי ב-1947.

יש לי קשרים חמים ואוהבים עד היום עם אחותי ואחי, ואף אחד מאיתנו לא זוכר שאנחנו בעצם אחים למחצה.

ההורים שלי הצליחו לשקם את חייהם, אמי הייתה לתופרת ואבי עבד במפעל כפועל לא מקצועי. הם הצליחו להעניק השכלה לכולנו, והחיים חזרו להיות טובים. אומנם לא היינו בית עשיר והצעצועים היחידים שאני זוכר היו פטיש, מברג, מסור ואופניים מברזל עם שלושה גלגלים. לבית הייתה חצר גדולה ואת רוב זמני הייתי מבלה במשחק בחוץ עם ילדים אחרים.

זכורים לי במיוחד חגיגות החגים היהודיים, והשמחות השונות. אז המשפחה הייתה מתכנסת לשולחן חג גדול ואימי הייתה מכינה את הכיבוד- הדג הממולא שלה היה מבוקש במיוחד, היא העבירה את המתכון לאחותי וגם לאשתי ואני מקווה שגם הדור הבא ימשיך וישמר אותו.

תמונת ילדות המשפחה המורחבת

למדתי בעיר מגוריי בבית הספר וסיימתי 10 כיתות, שזאת המקבילה ל-12 שנות לימוד כאן, התגייסתי לצבא הרוסי למשך 3 שנים ועם השחרור למדתי בטכניקום והפכתי למהנדס מכונות הרמה.

כל חיי הרגשתי חום ואהבה מהבית. את ההרגשה הזאת אני מעביר לילדים ונכדים שלי. כשנכדתי הגדולה, אליה, שאלה אותי אם היה לנו בבית מחשב ואני עניתי "שלא היה לנו בבית אפילו מקלט רדיו", אבל זה לא הפריע ללמוד ולקרוא ספרים, וכשהתבגרנו כל אחד בזמן שלו רכש השכלה גבוה. אמי בכלל לא ידעה לקרוא ולכתוב (בזמנה בנות לא רכשו השכלה), ואבי סיים ארבע כיתות בחדר, וזה מסמל את גובה אהבה ורצון של הורים להצלחה של ילדיהם. וזה הערך שאני למדתי מהם והעברתי אותו  בכל כוחי לילדי.

בשנת 1977 החלטנו לעזוב את ברית המועצות לטובת חיים חדשים בישראל: אחותי, שרה, עם משפחתה, אני עם משפחתי והוריי הגענו למחנה העולים באור עקיבא, והתחלנו בבניית חיים כאן בישראל. אחי, לאוניד, לא עלה איתנו וברבות השנים היגר לגרמניה עם משפחתו.

בשירותי הצבא שרתתי ולגוגרד לא הייתי שלוש שנים בבית, אמא בא לבקר.

הקשר הישראלי שלי – העליה לארץ ישראל

החיים זה לא דבר פשוט: קבלת החלטות גורליות ולקבל אותם אחר כך בלי להצטער על מעשה זה הסוד להצלחות בכל אורך הדרך.

נולדת במולדובה בעיר בינדרי ובכל הפגישות המשפחתיות אצל אמא שלי, לא בכוונה, היה עולה הנושא של עליה לארץ ישראל. עקב המצב במדינה ועלית האנטישמיות שתמיד הייתה, לפעמים האנטישמיות הורגשה יותר ולפעמים פחות, הוחלט שצריך "לארוז מזוודות" זה היה שנת 1976. יותר משנה לקח לסדר את כל הניירת לעליה ולקבל את האישורים המתאימים.

נסענו שלוש משפחות: אמא ואבא, אחותי עם בעלה ושני ילדיהם ואני עם אשתי ובתי הקטנה.

באוקטובר 1977 לאחר מסע לא קל הגענו לארץ ישראל. עברנו בגבולות הונגריה, צ'כיה ואוסטריה. בתחנת הרכבת בווינה פגשו אותנו נציגות של ג'וינד והסוכנות היהודית, הן שאלו אותנו לאן אנחנו רוצים, לאמריקה או לישראל התשובה הייתה חד-משמעית ארץ ישראל כי לא דיברנו או חשבנו אחרת.

והתחלנו לבנות את החיים החדשים מהיסוד. הטעות הגדולה שלי היא שלא למדתי את השפה הלאומית, עברית,  כשהייתה לי אפשרות (כיוון שהתחלתי לעבוד) בעל השכלה גבוה לא יודע לקרוא ולכתוב (עד עכשיו זה פוגע בי) למרות זאת, הצלחתי בעבודה לא רע בכלל.

הזוית האישית

סבא ראובן: אני מעריך מאוד  את יוזמי התכנית ואת עבודת המורה המובילה נעמי, שמשקיעה באהבה בתכנית ובחברי הקבוצה.