מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המסע בעקבות השורשים

אני סבא לוניה והנכד גיא
אני ואלה לפני העליה לישראל
מבט אל העבר, חיפוש שורשים יהודיים וההחלטה לעלות לישראל - כי אין לנו ארץ אחרת

שמי לוניה שבצוב, נולדתי ב-1937 בבלרוס בעיר גומל, לאבא בוריס ולאמא פניה. במשפחה של אבא היו שמונה ילדים, שתי בנות וששה בנים. לאמא שלי הייתה אחות אחת, קראו לה בלומה. אבא שלי עבד כל חייו בחומרים שקשורים לתעשיית הבניין. ההתמחות המיוחדת שלו הייתה צביעת ברזלים תעשייתיים.
 
היינו שלושה אחים: ולודיה אחי הבכור, מילה אחותי ואני לוניה, הבן הקטן.
 
במלחמת העולם השנייה, בשנת 1941 בערך, נאלצה משפחתנו להיפרד. אבא העלה את כולנו על רכבת לאורל ויצא למלחמה. הייתי קטן ואיני זוכר הרבה, אבל לפי סיפורי המשפחה הרכבת עצרה בדרך בקולחוזים, משקים משותפים שהיו אופייניים לאותה תקופה ברוסיה, עד שהגענו לתחנה שלנו, לעיר נובוטרוייצק, בעיר זו ביליתי את ילדותי ושהינו בה בשנים 1947-1941, עוד כשנתיים אחרי המלחמה.
 
אמא עבדה בבסיס צבאי והעמיסה ציוד צבאי על הקרונות. בזכות זה קיבלנו שוברי מזון לאוכל וכך בעצם שרדנו כל תקופת המלחמה. המזון היה מועט מדי והייתה תקופת רעב. כשהגיעה עזרה מאמריקה התחלנו להרגיש קצת פחות רעבים. הגיעו גם בגדים. אבא באותה תקופה היה כל הזמן בקשר מכתבים איתנו, עד שיום אחד חזר הביתה ב-1945  וסוף סוף התאחדנו. יש לי זיכרון מאותה תקופה כאשר הודיעו לנו שהמלחמה הסתיימה: אני זוכר היטב את יום הנצחון וההתרגשות שהייתה בעיני כל האנשים. אמא החליטה לחגוג איתנו את היום המיוחד הזה ולקחה אותנו למקום מרכזי בעיר, שם אכלנו גלידה. עד היום אני זוכר את טעמה של הגלידה ביום הנצחון על הגרמנים!
 
למדתי בבית ספר בעיר במשך שלוש שנים, עד שיום אחד אבא קיבל הוראה לעבור למינסק,  עיר הבירה של בלרוס. שוב נאלצה משפחתנו להיפרד מאבא אך הפעם לזמן קצר. אבא נסע למינסק כדי להכשיר את הקרקע למעבר משפחתנו. ראשית הוא מצא שם עבודה לפרנסת המשפחה, בפירוק של ציוד מלחמה ומיונו לסוגים שונים, כמו ברזל, אלומיניום צבוע או לא צבוע וכו'. מיד לאחר מכן אבא מצא ושכר דירה שמתאימה לצרכי המשפחה ובשמחה רבה עברנו למינסק וחיינו יחד כמשפחה.
 
במינסק המשכתי את לימודי בבית הספר. אני זוכר תקופות קשות של רעב עקב שנות בצורת. לא היו גידולים חקלאיים והכל נהרס. כתוצאה מכך ביטלו לנו את הכרטיסים ללחם ותפוחי אדמה ואני זוכר ממש את תחושת הרעב היומיומית בשנים 1947-46.
 
סה"כ למדתי במשך 7 שנים בבית ספר ועבדתי כנגר עד נישואיי. התאמנתי בהיאבקות קלאסית. בגיל 18 גוייסתי לצבא ושירתתי בימת ביקל, מרחק של כ- 6000 ק"מ ממינסק. שירתתי במשך שנתיים כמפקד פלוגת טנקים. אני זוכר קור רב אך קיבלנו אוכל והיו בגדים חמים. כדי להעביר את הזמן ולהתחמם שיחקנו כדורסל, כדורגל והיאבקות.
 
התחלתי ללמוד בטכניון במינסק ובזמן הלימודים התחתנתי. את אשתי לובה הכרתי בתאריך מיוחד – יום האשה הבינלאומי: 8.3.1967. באותו יום יצאתי לקונצרט ולאחר מכן הצטרפתי למסיבת יום הולדת של אחיינית של חבר שלי, שהיה הדוד של לובה. כך נפגשנו ומאז לא נפרדנו. בספטמבר 1967 התחתנו ולאחר נישואינו עברנו לגור בליטא, ליד משפחתה של אשתי. בחתונה קיבלתי מקרובי משפחה של אשתי מתנה: שתי כפות כסף. מי שנתן את המתנה היה פרופסור, ולכן הבנו שהכפות יקרות! עד היום הן משמשות אותנו, רק אני ואשתי אוכלים בהן!  
 
את לימודי הגבוהים כמהנדס סיימתי בטכניון של וילנה וגם אשתי לובה למדה באותו טכניון, לימודי תעודה במקצועות אלקטרוניקה וריתוך ברזל ב"ווילונסקי אינג'ינר נסטראיטילניי אינסיטוט".
 
נולדו לנו שתי בנות, אינה ואלה. אינה הבכורה נולדה באוגוסט 1968 ואלה נולדה באפריל  1976. התבססנו בעיר, עבדנו במשרות טובות וגידלנו את שתי בנותינו בנחת אך ב-1989 במהלך הפגנות של תושבי ליטא נגד רוסיה והמאבק לעצמאותה קיבלנו במשפחה המורחבת החלטה לעלות לישראל.
 
בינואר 1990 עלינו לישראל בשלבים. ראשית עלה דוד של אשתי מיכאל (מישה) עם משפחתו, ואחר כך עלינו אנחנו וחמותי נחמה הצטרפה אלינו. הגענו לישראל בינואר 1990 אחרי מסע ארוך שהתחיל ברכבת מוילנה למוסקבה, נמשך ברכבת לבודפשט ורק משם בטיסה ישירה לישראל. אחי ולודיה נשאר במינסק. הוא בא לביקור בארץ אבל לא השתלב ולכן החליט להצטרף לילדיו שחיו בארה"ב. 
 
היו לנו קשיי קליטה: בעיות של שפה, פרנסה ותרבות שונה. דאגתי מאוד לפרנסת המשפחה ומרוב חששות ירדתי בתקופה זו כ-7 ק"ג. הכי קשה היה להבין את משמעות הכספים ולהסתדר עם הכלכלה החדשה בישראל. חיפשתי עבודה לבד ולבסוף מצאתי עבודה בתחום דומה למקצוע שבו עסקתי בליטא. בהתחלה עבדתי בראשון לציון ואחר ביבנה בחברת di-el.
 
אשתי עובדת עד היום בחברת יפעת טכנולוגיות כמנהלת במחלקת אלקטרוניקה. בתנו הגדולה אינה השתלבה היטב בישראל בעזרת מכרים וחברים שהכרנו עוד מליטא וחיו פה לפנינו. היא למדה הנהלת חשבונות ומרגישה מאוד שייכת למדינה. אלה למדה בבית ספר תיכון והשתלבה היטב בחברת בני הנוער. בהמשך הלכה לצבא, המשיכה ללימודים גבוהים, ועובדת כיום כיועצת בבנק הפועלים. 
 
אנחנו גאים בנכדינו דני, ספיר, גיא ועדי שנולדו בישראל ונהנים לבלות אתם ולפנק אותם. מדי יום שישי אנחנו נפגשים לארוחת שישי כל המשפחה יחד ואוכלים מטעמים של סבתא. היהדות שלנו בליטא לא הייתה דומיננטית. ידענו שאנחנו יהודים אך לא ממש דאגנו לחגוג את החגים ולקיים את המנהגים השונים. כשסבתה של אשתי, פייגל, הייתה בחיים, נהגה ללכת לבית הכנסת בווילנוס וכך ידענו על החגים השונים. לאחר שנפטרה הפסקנו לגמרי. בישראל למדנו להכיר ולהתחבר אל החגים היהודים והמנהגים השונים ואנו משלבים בהם את המאכלים המסורתיים שאנחנו זוכרים מחיינו הקודמים בווילנוס כמו למשל גפילטע פיש. http://he.padlet.com/wall/dfduzz2uwm2r
 
תשע"ה 2015

מילון

יום האישה הבינלאומי, 8 במרס
יום שהתחיל כיום הפועלות הקומוניסטיות והפך לציון של יום חג לנשים בכל העולם. אני שמח שביום זה זכיתי להכיר את אשתי.

ציטוטים

”בריאות לפני הכל! לימודים הגינות ויושר יובילו אתכם להצלחה בחיים!“

הקשר הרב דורי