מאגר סיפורי מורשת

בתוניס נקראתי בשם קונפיטה שפירושה ריבה מתוקה. כשעליתי לארץ נקראתי בשם ציפורה כשם ציפור חופשיה וקיצרו את שמי  לציפי. למה קראו לי בשם קונפיטה? כי נולדתי בכורה ומפונקת. הייתי בכורה לשני הצדדים. צד אחד של האמא היו אנשים עשירים ומצליחים – ביתן. בצד השני של האבא היו אנשים רגילים משפחת בוכריס.

 

בעיר מידמין שבתוניסיה, אבי היה נהג אוטובוס. אימי נולדה גם ילדה מפונקת. בגיל 9 בערך התחילו הערבים לעשות מהומה ואמרו להם שצריך לעלות לארץ. עלינו באוניה מתוניס לצרפת נשארנו באוהלים בצרפת במשך חודשיים בשנת 1956. היה מאוד קשה הכל היה ציבורי והיה גשם שהיה נכנס לאוהלים. שם היה מפגש בין התוניסאים למרוקאים שהיה מפגש מרגש.

 

באוקטובר בתחילת סוכות העלו אותם לאוניה בשם נגבה, היינו 8 ימים בים. הגיענו לנמל חיפה והיינו צריכים לקבל תעודת עולה. דוד אחיה של אמי גר בישראל באשקלון. בא לקבל אותנו בנמל חיפה ואמר לנו "אל תרדו לישוב שנקרא קסטינה. בסופו של דבר ירדנו באשקלון. במשאיות העבירו אותם לישובים. קיבלו אותם אנשי הסוכנות ושם חיכו להם עם כל הציוד ובנו לנו אוהל קטן, בנוסף קיבלנו מיטות מברזל. סבתא מצד אבא הייתה מיילדת.

היה קשה לא הכרנו את השפה. לא היו לנו שירותים, מקלחות ומטבח היו רק מיטות מברזל, שמיכות צמר לא נעימות, בשביל ללכת להתפנות היינו צריכים לעלות רחוק בצד השני מחוץ לאוהל, קיבלנו שקית עם כמה לירות, כמו של פעם הכול. למרות הקשיים התרגלנו. עבדנו, הבאנו עופות, בשרים. בלשכה נתנו לאביה 15 ימי עבודה בחודש לסלילת כבישים. המשכורת לא הספיקה !!         

     

אחרי שבועיים בערך אשתו של הדוד הלכה וקנתה לנו חולצות, חצאיות ,שמלות ועוד… לאחר חודשיים בערך הגיע הציוד של משפחתי לארץ באוניה. ארגזים ענקיים לא היה איפה להכניסם. הכול היה נשאר בחוץ כל פעם היו לוקחים משם. היו שם אפילו עוגות שאפו בחוץ לארץ, הורי חשבו שאין בארץ ישראל סוכר, שמן וקמח. הציוד עזר להם מפני שלא היה  להם כסף בשביל לקנות בארץ. המדינה הייתה צעירה לא היו בתי מלון כמו שהיום, לא ידעו לעבוד, התחילו רק לסלול כבישים, אפילו לא היה כמו שהיום בתי חולים, כל מה שהכרנו נמחק.

 

אבי כבר לא היה נהג אוטובוס כמו בתוניס, אימי לא עבדה ובנוסף לכל פרצה מלחמת סיני, הגיע טרקטור לחפור תעלות, באו נציגי הצבא, ואמרו להם ברגע שנשמעת צפירה חייבים לרדת לתוך התעלות האלה. בסוף המלחמה העבירו אותנו לצריפים ופירקו את האוהלים. כך יכולנו  לחיות טוב יותר והיה לנו יותר כסף לקניית אוכל. אחרי שנתיים הדודים שלנו שכנעו אותנו להגיע לגור ביבנאל מפני שיש חקלאות ועבודות. שכרנו דירה וההורים התחילו לעבוד בעמק הירדן בחקלאות. התקופה הייתה מאוד קשה, גרנו בדירה ללא חשמל, לא שירותים, לא כיור לשטוף כלים, אפילו לא מטבח, ללא גז, מקרר ועוד…. כלום!!

 

הייתי בת 11 והתחלתי לעזור במטלות הבית…כשגדלתי הגעתי לבית הספר נפתלי ושם קיבלו אותי לכתה ד' . תנאי הלימודים היו קשים…כשסיימתי את לימודי עזרתי  להורי בפרנסה, עשיתי בייביסיטר. שהתבגרתי נכנסתי לחברה ביבנאל, היו להם פעולות חברתיות, נפגשו, הלכו לקולנוע, ראו סרטים, הייתה הקרנה ברביעי ומוצאי שבת. היו מקרינים בבית הספר נפתלי סרטים, לפני שבנו את בתי הקולנוע. לא היו כיסאות או שהיו מביאים כיסאות מהבית, ומי שאין לו מקום היה עומד וצופה בסרט. לפני הקרנת הסרט היה אדם מבוגר בשם עזיזי, והוא היה מוכר גרעינים, היה עושה קונוס מעיתון ובפנים היה שם את הגרעינים ומביא לנו, כי לא היו שקיות. היה עושה לנו תפוח מסוכר, מחיר התפוח בגרוש.

 

בתקופה הזאת הכרתי את עמוס בעלי, היינו שכנים. עמוס היה מאוד מקובל בחברה, היה לו עדר כבשים ענק שלו פרטי, רועה צאן. היה שר בדיר, יום אחד שטפתי את ביתי , ונשבר לי המגב, ישבתי בשמש ואמרתי לעצמי: "מה אעשה, איך אוציא את המים…". הלכתי לשכנים, לבית של מרים, לבקש מגב, ואז ראיתי את עמוס בכניסה לבית, ואמרתי: "שלום איפה מרים" ועמוס ענה לה: "מי את, מרים זאת אמי, מה את רוצה מאמי." אמרתי שהיא מחפשת מגב, ורוצה לגרוף את המים. נורא התביישתי, והסמקתי, ואז אמר לי: "בואי, אתן לך מגב, ותחזירי אחר כך". הסתובבתי אליו ואמר לי: "את יודעת שאת מאוד יפה, והצמה שלך ארוכה ויפה, את רוצה להיות חברה שלי ?אמרתי:" לא מה פתאום", כי התביישתי. כשהחזרתי את המגב, שאל אותי שוב, אמרתי שלא יודעת והלכתי הביתה. יום למחרת שלח את אחותו, אילנה, ואמרתי לו טוב, אבל לא עכשיו.

 

יום אחד, חזרתי מהמכולת, פתאום הוא יצא מחורשה שהייתה ליד הכביש במעון, ואומר לי :" בואי אעזור לך, זה כבד" ואמרתי " לא,אסתדר" אבל עמוס לקח ממני את הסל, וליווה אותי עד הבית. הסכמתי  להיות חברתו,ואחר זמן מה התחתנו. התחתנתי אתו בתנאי שישמור שבת. והבטיח שיהיה דתי, בהסכמתה. אחרי החתונה, לא נהפך  דתי.

נולדו לנו חמישה בנים :הבן הבכור – הדר הבן שני-רונן הבן השלישי-זוהר הבן הרביעי-שחר הבן האחרון-שרון. כולם חונכו ביבנאל ולמדו בבית הספר "נפתלי".כאשר גדלו נולדו נכדים, 13 נכדים: הילדים של זוהר ואיריס- הילה, רותם, אוהד. הילדים של הדר ותמי- תדהר, תומר. הילדים של רונן ודיצה- גיא, מאי, שי. הילדים של שחר וחגית-עמית, ניצן, מאיה. הילדות של שרון ויפת- אורי, שירה.

העשרה

יהדות תוניסיה: "יהדות תוניסיה היא קהילה יהודית באזור תוניסיה שבצפון אפריקה, המאופיינת בשורשים הטרוגניים, כולל חלקים שקורותיהם קדומים מאוד, עוד בטרם היות האימפריה הרומית, לפני כ-2,300 שנים. כיום יש בתוניסיה כ-1,800 יהודים. רבים מיהודי ג'רבה ותוניסיה שעלו לישראל התיישבו בירושלים, בנתיבות וביישובי הדרום, בהם באר שבע, תלמים, איתן, שרשרת, בית הגדי וברכיה.

 

נגבה האנייה: "נגבה הייתה אוניית הנוסעים השנייה שנרכשה על ידי חברת הספנות הישראלית צים, ומשימתה העיקרית הייתה הבאתם ארצה של מאות עולים ופליטים, בשנותיה הראשונות של המדינה.  נגבה נבנתה בשנת 1915 על ידי מספנות רויאל סְכֶלְדֶה (Royal Schelde) בהולנד. האונייה עברה בחייה תהפוכות שונות. בתחילה היה שמה "אקוודור" והיא הייתה בבעלותה של חברת הספנות האמריקנית פסיפיק מייל סטימשיפּ (Pacific Mail Steamship Co).‏‏ לאחר שנה, כשזאת פשטה את הרגל, נמכרה האונייה לחברת גרייס ליין (Grace Line (W. R. Grace & Co.) ושמה הוסב לסנטה אוליביה.‏ לאחר מכן שימשה כאוניית אספקה באלסקה עבור חברה בתעשיית השימורים בסקרמנטו קליפורניה תחת השם דייויד וו. ברנץ' (David W. Branch). לקראת סיום מלחמת העולם השנייה שירתה בצי המילואים של ארצות הברית,ונשאה את השם לוקסור (Luxor)" (ויקיפדיה)

תשע"ו, 2015