מאגר סיפורי מורשת

ביוני 1967  פרצה מלחמת ששת הימים. גרנו בנתניה אני ומשפתי. באותה תקופה היינו קרובים מאד לגבול ולא היו מספיק מקלטים ולא חדרי ביטחון בבתים. אני זוכרת, שברחובות היו שוחות של חולות למקרה הצורך של הפגזות. על החלונות היינו מדביקים נייר דבק עבה למקרה שהם התנפצו מהדף של הפצצה. במהלך המלחמה לא היו לימודים, וכאשר היינו ברחוב ונשמעה אזעקה מיד רצנו לתוך השוחות חול שהיו מפוזרות ברחוב.

 

באותה  תקופה, רבין היה הרמטכ"ל וגיבור המדינה ולכן הומצאו לו שירים רבים כגון: "נאסר מחכה לרבין".

במלחמה זו היה ניצחון מוחץ לישראל וגם בתוך ילדים הרגשנו גאווה וניצחון כאילו אנחנו נלחמנו. בזמן הזה גם הכנו חבילות לחיילים, של כל מיני מטעמים ודברים טובים. בחבילה שלי הכנסתי גם מכתב לחייל ואת מספר הטלפון שלי. החייל התקשר להודות לי על החבילה וסיפר לי שהוא קיבוצניק, וסיפר קצת על החיים בקיבוץ. מאז השיחה רציתי מאוד ללכת לחיות בקיבוץ.

 

קיבוץ דורות: "דורות הוא קיבוץ במערב הנגב הצפוני ליד העיר שדרות, בתחומי המועצה האזורית שער הנגב."

אמנם בגיל ארבע עשרה בשנת 1969 הצטרפתי לקיבוץ דורות במסגרת עליית הנוער. שם למדתי גם בתיכון. במסגרת הלימודים היינו צריכים לתת גם שעתיים עבודה ביום ואני בשנתי הראשונה בקיבוץ עבדתי בדיר. בדיר היינו גם צריכים להאכיל את הסוסים בנוסף לכבשים. אני שבאתי מהעיר פחדתי מאוד מהסוסים, וגם היה לי מאוד קשה בחליבת הכבשים אבל לאחר כמה שבועות שכבר התרגלתי אני וחברתי היינו הולכות "מלחמות" חלב,  ובהן היינו משפריצות אחת על השנייה חלב מהעטינים של הכבשים ללא מכונת החליבה. בשלב מאוחר יותר פחות פחדתי מין הסוסים והסכמתי לאכיל אותם וחברתי אורה שהייתה אמיצה יותר ממני למדה בהמשך גם לרכוב עליהם, והייתה יוצאת לרכיבה עם הסוסים.  

 

במסגרת שעות העבודה בקיבוץ היינו חייבות לתת גם תורנות חדר אוכל. העבודה בחדר אוכל הייתה הקשה ביותר ואף אחד מהילדים לא רצה לעבוד בעבודה זאת. בעבודה זאת היינו צריכים להקפיד שלא יחסר שום דבר במזנון, למלא כל דבר שחסר במגשיות של האוכל, לרוקן את הכולבויניק משולחנות לפח ולנקות את השולחנות. בסוף הארוחה היינו אמורים לשטוף את חדר האוכל שהיה גדול מאוד. לעתים כשלא התחשק לי לעשות את תורנות חדר האוכל הייתי מציעה לילדים שאני אכין להם את שיעורי הבית במהלך כול השבוע ותמורת זה הם יחליפו אותי בתורנות חדר האוכל.

 

בקיבוץ דורות למדתי עד סוף כתה י"ב ובדיוק בשנה זו באוקטובר פרצה מלחמת יום כיפור. מחברי הכיתה שלי נהרגו שני חברים במלחמה. וזו הייתה תקופה קשה מאד לכל החברים בקבוצה. בסוף י"ב נפרדה דרכנו, הרבה מהחברה התגייסו והצעירים יותר עדיין חיכו לגיוס. אני הייתי מהצעירים, אבל לא התגייסתי לצבא. חזרתי לתל אביב והכרתי את בני, בעלי (לשעבר) מקיבוץ רמת השופט. לפני שהתחתנו עברנו לגור שם. נישאנו בחתונה קיבוצית בחדר האוכל עם זוג נוסף. לאחר שנה רקפת בתי נולדה, בבית חולים "עמק" בעפולה.