מאגר סיפורי מורשת

שמי דניה. נולדתי בחיפה לפני 64 שנים (בתאריך 30.11.1953). במהלך ההריון קיוו הורי שייולד בן, כדי לקרוא לו דן או דני. על רעיון הבן נאלצו לוותר, מן הסתם, אך לא על השם. וכך מן השם דן נוצר שם חדש: דניה.

עוד לפני שמלאו לי 5 שנים נפרדו הוריי ועברתי, עם אחותי, לגור ברמת-גן בבית סבא וסבתא מצד אמא עד לסוף כיתה ז'. את כיתה ה', למדתי בביה"ס אחר כי עברנו לגור עם אמי. השנה הייתה 1967.

ב-5 ביוני, בחודש האחרון ללימודי בכיתה ח', פרצה מלחמת ששת-הימים. אמי שעבדה בבית חרושת לתרופות, "אביק", נפגעה מהפצצת מטוס עיראקי שפגע בבית החרושת. היא הפכה לנכה על כיסא גלגלים, ואני שוב עברתי לבית סבתא לעוד שנה, עד שאמא השתחררה מבית לוינשטיין.

את לימודיי התיכון סיימתי בבית ספר פרטי, גימנסיית "דביר". בשנה האחרונה בתיכון, פרצה שביתת מורים, שנמשכה זמן רב ולאחריה כשבכל הארץ חזרו התלמידים ללימודים, המשיכו המורים בתיכון שלנו את שביתתם, מאחר והיה זה בית ספר פרטי. וכך, את רוב שנת "השמינית" בילינו בבית. בסוף אותה שנה, נסגר בית הספר ותלמידי השכבות האחרות עברו "לבליך" או "אוהל-שם".

עם סיום לימודי בתיכון, המשכתי בסמינר "לוינסקי" כעתודאית, כלומר, התחייבתי עם סוף הלימודים לשרת כמורה חיילת במקום בו יציב אותי הצבא. מאחר ועברתי לגור במושב בדרום הארץ, שוחררתי מהצבא ולימדתי כמורה דרך משרד החינוך.

בשנה השלישית ללימודיי פרצה מלחמת יום כיפור (אוקטובר 1973). נישאתי במהלך המלחמה, בכ"ט בנובמבר במדבר סיני, במקום שנקרא בלוזה (והוחזר אחר כך למצרים). אומרים שכל סוף היא התחלה חדשה של דבר אחר, חדש. במבט לאחור, כך נוהלו גם חיי, כל סיום של תקופה, הוביל להתחלה אחרת, חדשה:

בסוף הגן- הורי התגרשו ועברתי לגור בבית סבי וסבתי ברמת גן. בסוף היסודי- פרצה מלחמת ששת הימים. אמי נפצעה מהפגזת מטוס והפכה למשותקת. בסוף התיכון-נסגר ביה"ס (ואין לאן לחזור לביקור מורים או לחווית נעורים). בסוף הסמינר-פרצה מלחמת יום הכיפורים ונישאתי במדבר סיני. כיום, בגיל 64, אני אם לארבעה ילדים, סבתא לנכדים, עסקתי בהוראה הרבה מאוד שנים וכיום-מדי פעם באה לכיתות הנכדים ומספרת-מלמדת על חגי ומועדי ישראל באהבה רבה.

הזוית האישית

סבתא דניה: נהניתי מאוד מעצם המפגשים עם הנכד הבכור שלי.

עידו: נהניתי מאוד ולמדתי דברים מעניים על עברה של סבתי.