מאגר סיפורי מורשת

הייתי כמעט בת 13 כאשר פרצה בארץ מלחמת ששת הימים, משפחתי ואני חיינו באותו זמן במרוקו וכל מה שידענו לפני המלחמה התפוגג כלא היה.

היינו מאוד אהובים ואהודים במרוקו, עשירים ומסודרים, רכשנו השכלה ונהנינו. לאף אחד לא היה מושג מה עומד לקרות. כאשר פרצה המלחמה בישראל, מרוקו געשה והחלה בה התנכלות ליהודים, החלו לגייס יהודים צעירים לצבא מרוקו, גם הבן דוד שלי קיבל מכתב להתגייס לצבא מרוקו. החלו להציק לבנות צעירות ואי אפשר היה לצאת מהבית ללא ליווי הורה, כמו כן החלו נישואים עם גויים, ההורים והמשפחות נלחצו מאוד והחל טירוף של רצון לעלות לארץ.

אבי ז"ל עבד בבנק צרפתי ורצה לנסוע לקנדה עם כל החברים שלו מהבנק. לאמי ז"ל היו תוכניות אחרות ולא רצתה להיפרד ממשפחתה, אמי ללא ידיעת אבי נרשמה לעליה לארץ עם כל משפחתה. הכל נעשה מאוד בסודיות, אסור היה להזכיר שאנחנו עוזבים את מרוקו ועולים לארץ ישראל.

את הבן דוד הצעיר שלי שרצו לגייס, הברחנו באמצע הלילה דרך עליית הנוער כדי שלא ימנעו ממנו לצאת מהארץ. אנחנו המתנו בסבלנות לתורינו.

לילה אחד ללא התראה אמי העירה אותי ואת אחותי הגדולה יותר, הלבישה אותנו בלבוש חם ועם מזוודה קטנה, נלקחנו לשדה התעופה וטסנו לצרפת לדוד שלי, שם המתנו להורים שיגיעו. אמי שלחה אותנו לצרפת על מנת לארגן בשקט וברוגע את עלייתם לארץ ללא דאגה מיותרת. בזמן הזה, אמי קנתה ארגז גדול ואכסנה בו את כל הדברים הנחוצים להתחיל את החיים החדשים, הארגז נשלח לארץ.

לא היה להם קל בתקופה הזאת, הם השתדלו לא לספר לנו על הקושי שלהם ומה קורה במרוקו. גם לנו כמובן לא היה קל אצל הדוד למרות שהוא ניסה להקל עלינו ולטייל אתנו בפריס. הבנתי שאבי לא התפטר מעבודתו ועבד עד יום הנסיעה לישראל , כך גם אחיו שעבד בבנק וזאת על מנת לא לעורר חשד.

ההורים הגיעו כעבור חודש לצרפת (מרסיי) למחנה שכל יהודי מרוקו שהו בו עד לעלייה לארץ, למחנה קראו קמפ ארנס. במחנה היה קשה להורים, לנו הילדים היה נחמד לשהות בו. נשארנו במרסיי חודש ימים לערך עד אשר הודיעו לנו שאנחנו עולים לארץ באנייה ששמה "מולדת".

מנמל מרסיי עלינו לאנייה כל המשפחה והפלגנו במשך שבוע על מנת להגיע לארץ. רוב משפחתי סבלה ממחלת ים ולא יכלו לצאת מהחדר כל השבוע, אכלו רק ביסקוויטים ותפוחים, רק  אני ואבי הרגשנו טוב והתרוצצנו כל היום באנייה, אכלנו בחדר אוכל ושיחקנו בכל המשחקים. הגענו לנמל בחיפה בתאריך 3/3/1968 כל המדינה הייתה בחגיגה של חג פורים, לנו זה היה מאוד חדש ונחמד לראות אנשים מחופשים.

התארחנו שבוע ימים ראשונים אצל הדוד שלי בגבעת אולגה, ביחד עם משפחתה של אמי, סבתי ודודיי. בינתיים ההורים היו בקשר עם משרד העלייה וקיבלו דירה בנווה חיים (חדרה), דירה של עמידר. כעבור שבוע עברנו לדירה והתחלנו להתארגן. אבי נרשם לאולפן ללימוד השפה העברית והיה צריך להתחיל ללמוד אחרי פסח.  אנחנו התחלנו לטייל בארץ בעיקר בירושלים, ביקרנו בני משפחה שהיו בארץ הרבה לפנינו, חגגנו את החג הראשון בארץ (פסח).

הקושי החל כאשר כל הציוד שהוריי שלחו לארץ בארגז התעכב ולקח מס חודשים עד שהגיע. ישנו במיטות לא נוחות, המון ציוד היה חסר בבית, מחסור שלא היינו רגילים אליו, אמי שהייתה מפונקת בכתה המון, התקשתה לתפקד, כלכלית וחברתית.

אחרי החג אבי הלך לאולפן למשך כחצי שנה, היה מאוד קשה לאימא, רוב הכסף שהביאו איתם שימש לכלכלה. אחותי שהייתה גדולה ממני עבדה ועזרה בפרנסת המשפחה למרות שרצתה מאוד להמשיך בלימודים. אחות נוספת נשלחה לפנימייה בחיפה, האחיות הצעירות הלכו לבית ספר היסודי בנווה חיים.

במשך הזמן הזה הדברים התנהלו לאט ורגיל עד כמה שאפשר, אבי היה אדם מאוד משכיל ומוערך. מיד בתום לימודיו באולפן החל לעבוד בבנק הפועלים בחדרה ונשאר בעבודה עד הפנסיה.

כעבור זמן מה התחילה מלחמת ההתשה, מלחמה שלא הפריעה לתפקד ביום יום אבל מאוד השפיעה נפשית ופיזית על האנשים שהיו להם בנים לוחמים ושהכרנו, מלחמה ארוכה ומתישה, מכאן אני מאמינה שנהיינו חלק מהמדינה, מעורבים ונאמנים.

בתקופה זו התחלתי ללמוד ספרות במספרה בעיר ובמקביל למדתי בבית ספר, השלמתי 12 שנות לימוד ולמדתי לימודי ספרות. במשך שנתיים החיים התנהלו יחסית בסדר, הכרנו המון חברים ובילינו. בנוסף הכרתי את בעלי לעתיד בשנת 1970, הייתי מאוד צעירה, פחות מ 17 ומכיוון שיעקב בעלי היה מועמד להתקבל למושב שיתופי בצפון הופעל עלינו לחץ שנתחתן לפני הזמן כדי שנוכל להתקבל למושב ושלא נפספס את ההזדמנות. התחתנו באותה שנה 1970 ועלינו למושב חזון בגליל.

עבורי החיים במושב היו מאוד מאוד שונים מכל מה שהכרתי במשך חיי. אהבתי מאוד את החיים המשותפים, החברתיים  ומה שיצרנו יחד. בעלי עסק בחקלאות בתחום הלולים, ואני יצאתי ללמוד בשלוחה של בר אילן בצפת עבודה קהילתית. הלימודים נמשכו שנתיים וקיבלתי הסמכה של עובדת נוער וקהילה. במשך הלימודים נולד בני הבכור ולא היה קל להמשיך ללמוד ולגדל ילד, בנוסף היינו רחוקים מהמשפחה ולא הייתה לנו עזרה. אך הכל נעשה באהבה גדולה וברצון להצליח ולהוכיח לעצמינו ולמדינה שגם אם אנחנו עולים חדשים, אפשר להצליח ולתפקד כמו יתר הישראלים. אני מרגישה שבשלב זה של חיי עשיתי טעות כאשר בחרתי להתנהג כמו ה"ישראלי המצוי" ולא כמו אדם שעלה לארץ "עולה חדש" עם המנהגים המיוחדים, התרבות השונה, המאכלים, במחשבה לאחור להתנהג כמו ישראלים ותיקים זה לא היה הכי חכם, אך הייתי מאוד צעירה, זה כנראה מה שגרם לי להתנהג כך.

לאחר סיום הלימודים התחלתי לעבוד במתנ"ס כעובדת נוער וקהילה במושב שלנו, עבודה מאתגרת ומספקת. היינו המועצה היחידה בארץ שהשתייכה למתנסים והמושב שלנו קיבל תקציבים ומשאבים על מנת להצליח. עבדתי 14 שנה עם המועצה האזורית מרום הגליל. דברים רבים נוספים התפתחו בדרך. גדלתי, התפתחתי, למדתי הרבה על עצמי ועל החיים בארץ וחלו בי שינויים רבים ללא היכר.

כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים בעלי גויס באותו יום ונאלצתי לתפקד לבד כאימא וכבעלת משק חי. כמעט כל הגברים במושב גויסו ונשארו שני גברים במיוחד לעזור לנשים לתפקד במשק. חוויה שאי אפשר לשכוח, חוויה קשה ומאתגרת. רחוק מהמשפחה ומכולם. היינו חייבים להמשיך לתפקד, ובאותו הזמן להיות קשובים למה שקורה בארץ. לצערי הכרנו גם חברים שנפלו בקרבות וזו הייתה תקופה כואבת מאוד. כאשר התקופה הזאת חלפה ניתן לומר שיכולנו להתמודד עם כל דבר בגבורה ולעבור את כל המכשולים..

הזוית האישית

סימה: כאן אני מסיימת את הסיפור שלי, כיוון שמכאן והלאה היינו ככל התושבים במדינה עם עליות וירידות, עם שמחות וקושי, נולדו לנו עוד ילדים והמשפחה התרחבה בשמחה.