מאגר סיפורי מורשת

ראיון עם גרשון וילן, מאת כרמל רגב                                        סתיו 2020

זיכרון ממלחמת השחרור של ילדי נגבה. אני בן 8 וחצי, נגבה הייתה בחזית המלחמה עם הצבא המצרי ופינו אותנו (הילדים והאמהות) להרצליה ואח"כ לנס-ציונה. סה"כ חיינו כמעט שנתיים כמו פליטים. אמא שלי הייתה רפתנית. רוב הפרות נהרגו בהפצצות, והצליחו להציל בערך 8 פרות ולחלץ אותם במשאית בלילה. אמא הצליחה לשכנע את קיבוץ שפיים שליד הרצליה, שיחזיקו את הפרות ברפת שלהם.

הייתי קם עם אמא כל בוקר ב 5:30, הולכים ברגל לקיבוץ שפיים ונשארים שם כל היום לטפל בפרות הפצועות, למרוח אנטיביוטיקה ולחלוב את הפרות בידיים. אבל את כל החלב היה צריך לשפוך בגלל האנטיביוטיקה. כעבור מספר שבועות, כשהפרות הבריאו, חוץ מפרה אחת שמתה, התחלנו לשתות את החלב – כל האנשים מנגבה, ואפילו למכור חלק למחלבה בהרצליה. אבל אז הייתה בעיה איך להביא את כדי החלב הכבדים משפיים להרצליה? אמא מצאה עגלון ממושב רשפון שבא כל ערב לשפיים והחזיר אותנו עם החלב להרצליה. זה הזיכרונות הכי חזקים שלי ואולי האירוע הכי מרגש שהיה לי בחיים.

שינו שם המשפחה

המשפחה נאלצה לשנות את שם המשפחה עקב החוק של בן גוריון. שם המשפחה של אבא שלי היה ויילנד. הוא שינה את השם לאחר מלחמת השחרור, כאשר נשלח לגייס כסף מיהודים באמריקה.

בן גוריון קבע שכל מי שנוסע בשליחות המדינה צריך שם בעברית. אבא פגש את המשורר המפורסם שלונסקי שהציע לו להוריד אות אחת, ולקבל את השם: וילן. זה מונח מהאגדה היהודית שמתאר את אחד משבעת הרקיעים. שינוי שם המשפחה לא הפריע לי במיוחד (הייתי בן 12).

הזוית האישית

אני מאוד אוהב לבקר את סבא וסבתא בקיבוץ. נראה לי מאוד כיף לגדול בקיבוץ כמו שהם גדלו.