מאגר סיפורי מורשת

תמר נכדתי היקרה,

אני כותבת לך את המכתב הזה בהתרגשות רבה, משמח אותי לדעת שאת כבר בגילך הצעיר מתעניינת בעברך שעובר דרך אמך (הבת שלי), דרכי ודרך סבתא רבתא מרים (אמא שלי).

גדלתי בקיבוץ העוגן אשר נמצא בעמק חפר בשכנות עם כפר יונה, הייתי הילדה הצעירה ביותר וגם מפונקת ביותר לשני הוריי – מרים ודני ועם אחיי הגדולים גבי ועידית אותם את מכירה.

אמי, אבי, גבי עידית ואני (בת 8) וטימי 

החיים בקיבוץ היו שונים בתכלית מהחיים היום גם כי עברו כ – 50 שנים וגם כי האופי בקיבוץ שונה מהאופי החיים אותם את מכירה.

אני חייתי וגדלתי בבית הילדים יחד עם חבורת ילדים איתם ביליתי מהיום שנולדתי ועד היום שהתגייסתי לצבא. בבית הילדים היינו ישנים, אוכלים, לומדים, ומשחקים. אחר הצהריים בין השעות ארבע לשבע בערב הלכתי  לבית ההורים שלי וכשהגיעה שעת הערב הייתי חוזרת לבית הילדים. לפעמים באמצע הלילה הייתי בורחת מבית הילדים כי רציתי לישון עם ההורים שלי.

אני וחבריי בבית הילדים בארוחה שגרתית

כיוון שהייתי הכי קטנה נתנו לי להישאר לישון איתם, אמא שלי מרים הייתה אישה  כל כך טובה, אמיצה, חמה וחכמה  שתמיד רציתי להיות לידה. היא נולדה בשנת 1919 וגדלה בכפר קטן במדינת צ'כוסלובקיה בשם מאלי צטין ומאוחר יותר ביישוב לונטיב.

אימא שלי

אבא שלה היה איכר שקיבל כל אדם באשר הוא והיה ביחסי כבוד עם שכניו הנוצרים, אמא שלה הייתה עקרת בית חרוצה וזריזה ויחד הם גדלו וחינכו את אימא שלי וארבעת אחיה. הם דאגו שיגיעו לבית הספר מדי יום למרות שהמרחק לבית הספר היה ארוך וקשה בתנאי מזג אויר בחורף הקפוא בצ'כוסלובקיה.

למרות שההורים שלה חיו כחלק מהתושבים הנוצרים בכפר, הגזירות הנאציות במלחמת העולם השנייה הגיעו אליהם והם גורשו לפולין ושם מצאו את מותם האכזרי יחד עם אלפי יהודי צ'כוסלובקיה.

מפה מתחיל סיפורה המרגש של אימא שלי בזמן מלחמת העולם השנייה לאחר שהוריה נלקחו למחנות ההשמדה בפולין באכזריות ע"י משמרות חיילי הנאצים. הגיעו אותם הנאצים לאסוף גם אותה.

היא באומץ רב קפצה מחלון ביתה והצליחה לברוח למדינה שכנה הונגריה, שם מצאה עבודה אצל משפחה עשירה שהעסיקה אותה כמשרתת. היא עבדה שעות רבות ביעילות וחריצות דומה מאוד לאמה וזה עזר לה רבות בעבודתה.

אימא שלי

לאחר כמה זמן בשנת 1944 גזירות גירוש היהודים הגיעו גם להונגריה והיא הייתה חייבת לברוח היא חזרה לסלובקיה, שם עבדה במשק בית אצל משפחה נוצרית חשובה וזאת בעזרת ניירות מזויפים אשר היה רשום בהם שהיא נוצרייה.

כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה הצטרפה אימא שלי לקבוצת החלוצים שעלו לארץ ישראל בתאריך 31.7.1946 הגיעה עם אוניית המעפילים "החייל העברי" לחופי ארץ ישראל.

לרוע המזל אמא שלי נכלאה עם חבריה מהאונייה במחנה הסגר שבעתלית לתקופה של חודשיים וחצי.

אחיה נחומקו, דוד שלי, המתין לאמי בארץ ישראל הוא הגיע מספר חודשים לפניה לארץ אחרי שירות אמיץ כפרטיזן בצ'כוסלובקיה.

אמי הגיעה עם נחומקו לקיבוץ העוגן שם פגשה את אבא שלי דניאל אשר בדיוק סיים את שירותו כלוחם בבריגדה היהודית (אבל זה כבר למכתב אחר) ועבד בהקמת הקיבוץ.

בין ההורים שלי פרחה אהבה גדולה וכנה שתמיד נראתה לעין הם חיו ביחד 43 שנים בהם נולדנו גבי עידית ואני.

אמי ואבי יחדיו

אימא שלי הייתה עובדת חרוצה בכל מקום בו נשלחה לעבוד כחלק מחיי הקיבוץ-במטבח בחינוך הפעוטות ובמחסן הבגדים. היא חנכה מספר ילדים לא קטן בקיבוץ והייתה אהודה ואהובה מאוד בקרבם ובקרב הוריהם.

יעקב גוטרמן, אחד מחברי הקיבוץ, אשר הינו סופר וצייר ישראלי ידוע איבד את אשתו שנפטרה ממחלת הסרטן ונותר עם שני ילדים קטנים כתב ורשם עליה – "מרים לעולם לא למדה בסמינרים לחינוך. ורזי התורות הפדגוגיות המודרניות המשתנות חדשות לבקרים ודאי לא היו נהירות לה. אולם אימתי זקוק הלב האנושי הרחב והחם לבתי אולפנה על שיטותיהם המלומדות? כל מי שראה אי פעם את מרים וסלה בידה מטיילת בשבילי הקיבוץ וסביבה ששת הפעוטים-האפרוחים כאשר הם חולקים עתה גילויי עולם חדשים ומפתיעים  – הנה פרח, הנה ציפור הנה אבן. כל מי שראה זאטוט או זאטוטה כובשים את פניהם שטופי הדמעות בסינר המגן והמיטיב שלה כל מי שחוה את מרים מאמצת לחיקה ילדה שהעולם כמו חרב עליה לשעה קלה והיא ממררת בבכי תמרורים. כל מי שחוה כיצד העולם החל שוב מאיר אליה פניה בזכות ליבו המיטיב והמרגיע של הזולת כל מי שראה את אלה – מכיר את מרים."

כזאת הייתה אימא שלי אהודה ואהובה היא עזרה לי מאוד בגידול ילדיי – שי גלעד ואמא שלך אשר בילו המון בבית הוריי בפרט ובקיבוץ בכלל וזאת יחד עם אבי כמובן.

המטבח הקיבוצי הקטן שלה תמיד התהדר במאפים ועוגות: דלקליק, דובוש, שטרודל ועוד אשר לא מביישים את הקונדיטוריות הכי טובות בהונגריה.

אמא שלי נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 1989 כשהייתה בת 70 ולאחר 9 שנים נפטר גם אבי. מאז אני מתגעגעת אליהם מידי יום, ושמחה תמיד שהתמזל מזלי להורים כאלו טובי לב אוהבים ונפלאים.

תמר נכדתי היקרה שמחה אני מאוד שכתבתי לך מכתב זה אשר מוקיר זכרון שלי וזכרון שלנו משותף שיישמר לעולם ועד.

שלך סבתא דפנה.

הזוית האישית

דפנה: תמר הביעה את רצונה לשמוע וכמובן להעלות על הכתב את קורותיי שלי אשר עוברים דרך קורותיה של אמי. על כן נרתמתי למשימה וכל יום ראשון בשעה רבע לשתיים נפגשתי עם תמר. שמחתי להביא לה ארוחת צהריים ושמחתי על הפגישה שלנו באמצע היום כפגישה לא שגרתית! כמו כן מציינת אני כי המפגשים עם כל משתתפי התכנית בהדרכת המורה אתי רומנו היו מלאי תוכן! למדתי בזכותה גם על קורותיהם של שאר החברים אני מציינת את אתי כמורה מדריכה נפלאה עם המון סבלנות לשמוע ולעזור לכל אחד מאתנו.

תמר: לי היה מאוד כיף להיפגש ביום ראשון עם סבתא בסיום הלימודים. היה לי מאוד מרגש ולשמוע את הסיפור לראות את התמונות של המשפחה שלי ושל סבתא דפנה ובנוסף היה לי כיף לכתוב יחד עם סבתא את הסיפור. למדתי מזה המון על משפחתי היה לי כיף וטעים האוכל שסבתא הביאה לי.

אני וסבתא בילינו המון ביחד זה גם חיבר בינינו התחלנו יותר לפתוח את ליבנו ולדבר שתינו יחדיו. לא שיגרתי לי לבלות עם סבתא אחרי סיום הלימודים אני רגילה ללכת הביתה ביום יום ולא בא לי שהפגישות יגמרו. לסיכום נהניתי מאוד מהכול וגם היה לי מאוד כיף בטיול לבית התפוצות עם סבתא.