מאגר סיפורי מורשת

שם אבי צבי קרש, נולד בפולין בעיר בשם פששניק בשנת 1923. שם אמי מרים שקולניק, נולדה בקשנייב בסריביה בשנת 1930.

אמא שלי

אבא שלי

בזמן המלחמה אבי הצליח לברוח מהגרמנים לאחר שרצחו את משפחתו מול עיניו. אבי, ניצל בתקופת השואה בזכות זה שברח ליערות והצטרף לקבוצת פרטיזנים יהודים. אבי שהיה צעיר מאחיו ובעל מראה ארי שעיניו כחולות ושערו בלונדיני נשלח מפעם לפעם לעיר לנסות להביא מזון. אחיו הגדולים הצטרפו אליו ועזרו לו לשרוד את השנים הקשות ביערות.

משפחת אבי

אמי מרים, עברה את השואה כשברחה מהעיר בה נולדה ללנינגרד היום סנטפטרסבורג. לנינגרד הופצצה על ידי הגרמנים ימים ולילות בניסיון ל"שבור" את האוכלוסיה המבוצרת. באחת ההפצצות נהרג סבי על אחד מהגשרים בעיר. אמי וסבתי עזבו אז את העיר לפולין. שם הצטרפה לקבוצת נערות שתיכננה לעלות לארץ.

אבי ואמי הגיעו בנפרד לגרעין "דרור" שהתארגן כבר בפולין תחת הדרכתו של אנטק צוקרמן. מפולין, גרעין "דרור" עלה לארץ וחברי הגרעין הקימו את קיבוץ לוחמי הגטאות. קיבוץ לוחמי הגטאות נוסד בשנת 1948 בידי ניצולי שואה שהגיעו עם גרעין שנוסד בפולין בהנהגתו של אנטק צוקרמן. הם כולם היו צעירים ששרדו את השואה. בתחילה החיים היו קשים מאוד, חיו באוהלים ולאט לאט הקימו את הקיבוץ. לזכר השואה הקימו את מוזאון "לזכור ולא לשכוח". יש לציין שאמי הקימה את המוזיאון שהפך כיום למוזיאון גדול.

גרעין דרור

אני, מראשוני ה"צברים" שנולדו בקיבוץ של שורדי השואה,

נולדתי בקיבוץ לוחמי הגטאות בשנת 1949. גדלתי בבית תינוקת, הייתי ילדה מפונקת, לא אהבתי להשאר בלילה בלי אבא ואמא, לא אהבתי לאכול כמו כולם, הייתי ילדה בעייתית. כשהורי לקחו לישון בלילה בביתם, החברים בקיבוץ כעסו. שמלאו לי 4, הורי עזבו את הקיבוץ ועברו לגור במושב חרב לאת שבעמק חפר. התחלתי את לימודי בבית ספר יסודי בכפר הרא"ה שהוא בית ספר ממלכתי דתי, מפני שלאבי  היה חשוב שאלמד יהדות ומסורת.  למדתי בו עד אמצע כיתה ו' . כשהתחילה הקצנה הדתית בכפר הרא"ה ובבית הספר נאלצתי לעזוב ועברתי לבית ספר  בכפר ויתקין, שם סיימתי את בית הספר היסודי.  בתקופה בה למדתי בבית ספר דתי הייתי חניכה  בתנועת "בני עקיבא". כשעזבתי לבית הספר בכפר ויתקין  הצטרפתי לתנועת "הנוער העובד".

בסיום בית הספר היסודי עברתי ללמוד בבית ספר תיכון אזורי "רופין". ארבע שנותי לימוד ב"רופין" היו חוויה חברתית ולימודית מהנה. פגשתי תלמידים מרחבי העמק, יצרתי קשרים חדשים עם בני נוער ממושבים וקיבוצים בעמק ויחד עברנו הרבה חוויות. בתקופת קטיף התפוזים בגלל מחסור בידיים עובדות, הופסקו הלימודים, גויסנו כל תלמידי בית הספר לקטיף במושבים ובקיבוצים בעמק. זו היתה חוויה חינוכית התנדבותית וחברתית שעד היום אני זוכרת.

לאחר סיום התיכון יצאתי כעתודאית ללימודי סיעוד בבית ספר לאחיות מוסמכות בבית החולים הלל יפה בחדרה. זו הייתה תקופה מאתגרת, קשה ומעניינת, בה למדנו בבוקר ועבדנו אחה"צ ובערב במחלקות השונות בבית החולים.

לאחר סיום לימודי בבית ספר לאחיות התגייסתי לצה"ל כאחות מוסמכת. יצאתי לקורס קצינות של חיל הרפואה ונשלחתי לשרת בפיקוד דרום. הוצבתי ביחידה 543, מרפאת פיקוד דרום בבאר שבע כמפקדת המרפאה. בתקופה זו טיפלתי בחיילים פצועים שהגיעו מיחידות צה"ל השונות מבאר שבע עד אילת כולל היחידות ששירתו בסיני. פצועים וחולים קלים נשארו אצלנו ב"חדר בידוד" של היחידה להמשך טיפול, והפצועים הקשים הופנו לבית החולים סורוקה.

זכורה לי תאונה רבת נפגעים בעין יהב שם התמוטט תל כורכר על 20 חיילים. הוזנקנו לחילוץ וטיפול בחיילים שנקברו תחת ערימות כורכר. המחזה היה קשה. הצלחנו לחלץ את כולם ולהביאם לבאר שבע פצועים קל למרפאה ביחידה ואת הפצועים הקשים לבית החולים.

שרותי בצה"ל

את בן זוגי זאב הכרתי במרפאה בבאר שבע, בן זוגי שרת באותה תקופה בחיל האוויר והגיע למרפאה לקבלת טיפול. החלפנו מבטים ומספרי טלפון, יצאנו לבלות יחד בעיר הקטנה. היו בה 3 בתי קולנוע, מועדון סטודנטים ובריכה. לאחר כמה חודשים עברנו לגור יחד בבאר שבע ואחרי 9 חודשים עמדנו מתחת לחופה כשסביבנו המשפחה, חברים וחברות מתקופות חיינו.

החתונה

לאחר החתונה עברנו לגור במרכז הארץ בעקבות עבודתי. בהמשך בעלי נשלח לפרויקט בארה"ב, הצטרפתי עם ילדנו הקטנים. עברתי שנה וחצי של חוויות בטיולים רבים, בביקור במוזיאונים וכמובן באטרקציות לילדים כמו פארק דיסני וורלד ואחרים. כשחזרנו בנינו את ביתנו בחרב לאת וחזרתי לעבוד בבית החולים בו למדתי, "הלל יפה" בחדרה.

ילדי, "דור ההמשך"

נולדו לנו ארבעה ילדים: גדי, רן, ניב ושיר. כיום יש לנו שמונה נכדים מדהימים. גדי בנינו הבכור היום פרופסור למנהל עסקים ודיקן באוניברסיטה בפילדלפיה. רן סמנכ"ל קראייטיב בחברת מקאן ואחראי על צוותים שיוצרים פרסומות לטלוויזיה. ניב דוקטור למצרים העתיקה ועובד כאוצר במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. שיר סיימה מדעי בעלי חיים באוניברסיטה העברית וכיום עובדת בחינוך בקיבוץ ומגדלת שני תינוקות שאך נולדו.

הילדים שומרים על קשר ויחסים מצוינים למרות הריחוק הגאוגרפי.

ילדיי

סיפורו של חפץ – מטפחת

סבי זאב נהרג בקרבות לנינגרד במלחמת העולם השנייה. סבתי נותרה אלמנה עם ילדה קטנה בת 11 וחיפש דרך לשרוד. היא התחתנה שנית, אך אמי נאלצה לעזוב את הבית מאחר ואביה החורג לא הסכים שתגור איתם. אמי ארזה מזוודה קטנה ואספה לתוכה את חפציה האישיים ביניהם מטפחת אישית. מטפחת שקיבלה מסבתה לפני מותה על אדמת אירופה. את המטפחת אמי שמרה מכל משמר כזכרון ילדות, ולקחה אותה לכל מקום בנדודיה. כשנולדתי בבית החולים בחיפה עטפה אותי אמי במטפחת זו כסגירת מעגל.

את המטפחת קיבלתי מאמי לפני פטירתה ואני שומרת עליה מכל משמר עד היום. הבאתי חפץ זה כי הוא מסמל עבורי את הכוח שהיה לאמי לעבור את  התלאות במלחמת העולם השניה,מות אביה, הפרידה מהמשפחה, העליה לארץ, הקמת קיבוץ לוחמי הגטאות ועד לידתי.

הזוית האישית

סבתא שושנה: במשך שנים מאז אני זוכרת עצמי כילדה קטנה סיפרו הורי את התלאות שעברו. כל סיפור היה בהקשר לאירועים שקרו בבית , בבית הספר או בשכונה. בכל סיפור ניסו הורי להעביר לי ולאחי הקטן מסר. הסיפורים שקעו לאט לאט בנשמתי ובהתנהגותי מבלי שהבנתי את משמעותם. היום לאחר שהורי נפטרו ואני יצאתי לגמלאות התפנתי לחשוב על משמעות הדברים לעומקם. במפגש הבין דורי, הייתה לי הזדמנות ראשונה להעלות כמה מהדברים בקול רם ולספר אותם לנכדתי נועם.

נועם: בשיחותינו לאורך המפגשים, מרגישה התקרבות לסבתא ולסיפורי ילדותה והמשפחה שהקימה. למדתי המון מהמפגשים ויצרתי קשר מאוד חזק עם סבתא וגם צברתי ידע חוויות וזמן איכות.