מאגר סיפורי מורשת

בכיתה ו' הגיעה אלינו מורה מירושלים, משכיל מאוד, שלמד באוניברסיטה העברית בירושלים, אהב אהבה עזה את העברית והתנ"ך. עד היום כשאני בת 71, חושבת איך היו נראים חיי ללא המפגש עם האיש המיוחד שהשפיע על חיי כל כיתתנו, כיתות ו'-ח'.

משפחתי עלתה ממצרים לישראל הצעירה בתקופת "הצנע", תקופה של קיצוב במזון. אבי הועסק בעבודות דחק. גרנו במעברה 3 שנים ואחר כך עברנו לשכונה א' שבבאר-שבע. למרות שהוריי היו משכילים ועשירים במצרים, בארץ היינו עניים מאוד אך מאושרים ושמחים במדינה שקמה.

למדתי בבית ספר "נתיבות" בכיתה מיוחדת: כמחצית התלמידים היו מבתים כמו שלי, ועולים חדשים, והמחצית השנייה הייתה של תלמידים שהוריהם היו מבוססים כלכלית, ילדים של: מורים, טייסים, עורכי-דין, רופאים, מהנדסים, בקיצור עלית שנשלחה לסייע לביסוס באר שבע והנגב. הפערים בינינו היו עצומים, שני עולמות שנפגשו בכיתה אחת.

שמעון הגיע לבאר-שבע עם רעייתו שהייתה פסיכולוגית במקצועה.

כבר בהתחלה הוא הצליח לגבש את כולנו: יצר קבוצות מעורבות, כולם עזרו לכולם וההישגים הלימודיים לא איחרו לבוא. כל ליל שבת היינו נפגשים לערב כיתה: קבלת שבת, שרנו, שיחקנו ושמעון ואשתו תמיד היו אתנו. בימי שבת, כשמזג האוויר התאים יצאנו לטיולים רגליים בסביבת באר-שבע.

בטיולים השנתיים שמעון דאג שכולנו נצא לטיול, גם תלמידים שהוריהם לא יכלו לממן את הטיול, כולל את שלמה אחי ואותי. כל הכיתה מכרה עיתונים, בקבוקים וכך גייסנו את הכסף. בטיולים נסענו בתחבורה ציבורית, צעדנו ברגל ולנו לינת שטח. בטיול לירושלים כל הכיתה לנה בביתו שבירושלים.

דוגמה נוספת לאדם מיוחד זה, היא למשל, קניית אופניים משומשים לאחי שלמה שחלה בשיתוק ילדים. לאחר 14 ניתוחים הרופאים המליצו שירכב על אופניים לחיזוק שרירי רגליו אך ידם של הוריי לא הייתה משגת. כדי לגייס את הכסף לאופניים, הכיתה יצאה לשני ימי מחנה עבודה, בקטיף, באחד הקיבוצים, מבלי שידענו. לא אשכח את היום בו שמעון ונציגי הכיתה הגיעו לביתנו עם אופניים מקושטים בסרט ענק, ההתרגשות הייתה רבה והאירוע היה עוצמתי.

היו עוד הרבה אירועים בהם שמעון גיבש את כיתתנו אך היריעה קצרה מלספר.

הביטחון העצמי שהיה נמוך ביותר התחזק והתחלנו להאמין ביכולותינו. בכיתה ז' רשם שמעון בתעודתי הערה: "רחל את תלמידה ממושמעת ונבונה ביותר, תוכלי להגיע לגדולות". זו הייתה הנקודה ששינתה את חיי והחלטתי שמה שאני רוצה להיות כשאהיה גדולה זה להיות מורה. במהלך 42 שנות עבודתי כמורה, קיבלתי פרס חינוך בעיקר על הפעילות החברתית. אני מרגישה שהפרס שייך לשמעון.

במהלך עשרות השנים שחלפו היו מספר מפגשים, והאחרון היה בביתו של שמעון בירושלים. כולנו כבר מבוגרים והיה מדהים להיווכח ששמעון זוכר כל אחד מאתנו כאילו לא חלפו כ-60 שנה.

שמעון נפטר בשנה שחלפה וחלק גדול מכיתתנו ליוו אותו בדרכו האחרונה.

אין ספק שהאישיות של כולנו עוצבה והושפעה על ידי איש יקר זה, שנתן דוגמה אישית מדהימה.

הזוית האישית

אני נהנתי מאוד בתכנית הקשר הרב דורי מכיוון שיצא לי ללמוד יותר על משפחתי ועל סבתי ואני מרגיש שהתקרבנו מאוד בזכות זה.