מאגר סיפורי מורשת

אימי, לילי, לאה לאה בן עזרא נולדה במקדוניה בעיר סקופייה. אמא נולדה בתאריך 13.11.1935 לבית משפחת קונפורטי. היא עלתה לארץ בשנת 1948.

לילי – לאה מספרת על המזוזה שאבא שלה הכין במו ידיו

באחר צהריים אחד סיפרתי לאימי בהתרגשות כי אני מתחילה את עבודתי כמדריכה בתכנית הקשר הרב דורי, סיפרתי לה על רציונאל התכנית ומטרותיה סיפרתי לה שזו תכנית הבונה קשר בין התלמידים והאזרחים הוותיקים שבה המבוגרים לומדים מיומנויות תקשוב והתלמידים נחשפים לסיפורי המבוגרים. סיפורי המורשת מתועדים ונשמרים במאגר סיפורי המורשת של בית התפוצות.

כשסיפרתי לה על התכנית בין היתר הזכרתי, שהפעילות סביב סיפורו של חפץ תמיד מרתקת, ובאותה נשימה שאלתי את אמא אם יש סיפור שהיא רוצה לספר לי על חפץ שאני לא מכירה….מבחינתי זו הייתה הלצה, בגילי המופלג ובקשר הקרוב שלי עם אמא שלי ועם הבית בו גדלתי, היה לי ברור שאני מכירה כל פינה וכל פריט בו…

תשובתה של אמא הפתיעה אותי: "בוודאי, תפתחי את המגירה התחתונה בשידה, יש שם קופסא, תוציאי אותה בבקשה". עשיתי זאת ובזמן שפתחתי את הקופסא, גיליתי חתיכת פח ירוקה ומוארכת, תוך כדי כך אימי החלה לספר את הסיפור…

 המזוזה שאבא הכין

"את המזוזה הזו ראיתי רק כאשר באנו לישראל, בזמן המלחמה רק שמעתי על קיומה, כאשר הגענו לבית הראשון שלנו בעמידר אמא שלי ביקשה לשים את המזוזה על הדלת. אח"כ סבתא רבתא שרינה שלך סיפרה לי שלאבא שלי היו חברים במשטרה שאמרו לו שבאים לאסוף את היהודים ושהוא צריך להתארגן לזה. הדבר הראשון שאבא שלי עשה זה להכין מזוזה כשרה עם קלף על מנת לקחת אותה איתנו, כמובן שבמקביל הוציא את כל הכסף ששמר בצד.

בזמן המלחמה המזוזה נדדה איתנו לכל המקומות בהם נדדנו: מסקופיה לפרישתינה משם לאלבניה לעיר שסקודרה. באלבניה נדדנו ממקום למקום, מכפר לכפר. נדדנו בין שלושה כפרים. בסוף הגענו לבית של איכר אחד ושם היינו עד סוף המלחמה. היינו קבוצה של תשעה אנשים, עברנו כולנו ביחד ממקום למקום. לא נפרדנו במהלך כל המלחמה. ארבעה מבוגרים וחמישה ילדים: אני, רינה, נינו, יושקו ואיזי בני דודים שלי – כולנו עלינו ביחד לארץ.

בנדודינו יצאנו מאלבניה והגענו לעיר הבירה שם היו האמריקאים שהחזירו את הפליטים הביתה. משם נסענו במשך כמה ימים עם משאיות צבאיות וחזרנו לסקופיה עירנו.  בסקופיה התארגנה הקהילה היהודית לקליטת האנשים, נצולי השואה ושאר פליטי המלחמה. ארגון הג'ויינט היה מעורב ועזר להם. יחד הקימו מרכז קליטה, בו אספו את כל הפליטים שנותרו בחיים וסיפקו להם אוכל ובגדים. מעט מאוד אנשים שרדו.

כשחזרנו לסקופיה, לא חזרנו לבית שלנו, הוא נתפס, ראינו אנשים אחרים שגרו שם. הבית בו גרנו לא היה שלנו, גרנו שם בשכירות לכן אחרי המלחמה לא יכולנו לחזור איליו, לא היה לנו מה לחפש שם. היינו שם חודש וסידרו לנו מקום מגורים בבית בן שתי קומות אצל משפחה יהודית.

אנחנו כילדים לא הבנו את המשמעות הגדולה והנוראית של התקופה הזו. ההורים שלנו לא נתנו לנו להרגיש שזה נורא, רק אמרו לנו שאנחנו לא צריכים להגיד שאנחנו יהודים. לנו הילדים, המעברים ממקום למקום, היו כמו איזה טיול גדול בשבילנו. בכפר היו לנו שלושה עיזים, שכל הזמן רצנו אחריהם. העיזים  האלה היו החברים שלנו ואיתם שיחקנו כל הזמן, אהבנו אותם, הם הצחיקו אותנו. גרנו באותו בית בדיר חזירים ישנו למעלה על דרגשים …

בכל אותם הימים, בכל הכפרים ובכל הנדודים המזוזה הייתה איתנו עד שהגענו לישראל. אמא שלי שמרה אותה ושמה אותה עליה ושמרה עליה מכל משמר. לאמא הייתה חולצה עם כיס נסתר ושם הייתה שומרת את הדברים החשובים.

המזוזה לא קובעה על אף משקןף באף בית. היא הייתה שמורה ועטופה במטפחת. כאשר אמא נפטרה בשנת 2002 פיננו את הבית שלה ושם מצאתי את המזוזה … עטופה במטפחת בין הסדינים …

תמיד זכרתי שאמא שלי אמרה "המזווזה – צריך לשמור עליה". אחי אמר שהוא זוכר שאבא הכין את המזוזה הזו במו ידיו, הוא הכין אותה מפח. הוא חתך והכין אותה וביקש מחבר שילחים לו את החלקים. הקלף המקורי שאבא שם עדיין ישנו שם. עם מותה של אמא המזוזה עברה אלי ונמצאת עתה ברשותי, בביתי. אחרי אין ספור נדודים היא היגיע למקום בטוח בו תשכון בבטחה לעד….

לילי בן עזרא עם הנכדים ובני זוגם באירוע משפחתי 2013

הזוית האישית

למרות מרחק הזמן והמקום התרגשתי מאוד לגלות סיפור נוסף על תולדות המשפחה בזמן השואה