מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1942 במושבה גדרה שבישראל (פעם פלסטינה)

הוריי עלו מגרמניה בנפרד והכירו בארץ, הוריי דיברו איתי גרמנית. יחד איתנו גרו דודתי ובעלה שהיה קצין משטרה בריטי, לאור העובדה הזאת אני דיברתי גרמנית ואנגלית בבית. אני למדתי עברית מילדי השכנים ובגן.

בשנת 1948 התחילה מלחמת השחרור ואני עליתי לכיתה א'. לא היה מבנה לבית הספר לכן למדנו במשמרת שנייה (אנחנו למדנו מהשעה 12:00 עד השעה 16:00) בחדר שהיה צמוד לבית הכנסת. בחדר זה היה הטלפון היחיד במושבה, לכן ישבה אישה שהייתה מתנדבת לאייש את הטלפון במקרה של אזעקה.

גדרה הייתה בין שני שדות תעופה: "חצור" ו"תל נוף". כל פעם שהמטוסים המריאו לפעולה הייתה אזעקה. אם הייתה אזעקה , אחת הנשים המתנדבות הייתה צריכה להעלות לגג של בית הכנסת, שם היה פעמון שהיא צלצלה בו כדי שאנשים היכנסו ל"מקלטים", מאחר והגברים היו במלחמה.

גדרה בשנים של הילדות שלי היתה חממה טובה, הלכנו ברגל ממקום למקום, אחרי מלחמת השחרור זה היה מקום בטוח. היתה חקלאות והיינו משופעים בהדרים וענבים, שיווקנו יינות ליקב ראשון לציון, יקב "כרמל" בראשון לציון.

היתה לנו חצר גדולה מאוד וחברות היו באות כי היו לי הרבה בובות. אהבנו לשחק בבובות ומשפחות.

אני זוכרת שחנכו בגדרה כפר עיוורים, שלפחות אחד מבני המשפחה היה עיוור. בנוסף לכפר היה מפעל רטאן וקש והלן קלר בעצמה באה לחנוך את הכפר והמפעל.  אני זוכרת שזה נחשב ביקור מאוד משמעותי, דיווחו על כך בחדשות. אני ראיתי את הלן קלר, אישה עם שיער לבן חרשת אילמת מאוד מרשימה. מי שהיה אישיות ממש מרשימה היה ד"ר הגלר שניהל את הכפר, הוא בנה בית בגדרה ואחד הדברים שהכי הרשים אותי כילדה היה שהוא דיבר בלשון "אני רואה"…הוא עשה לנו סיור בבית שלו והסביר על המנורות שהוא בכלל לא ראה, כי היה עיוור, זה הדהים אותי כילדה.

בבית הספר למדו איתנו ילדים שההורים שלהם למדו בכפר העיוורים. אמא שלי היתה מורה למלאכה בבית ספר שלמדתי בו ויום אחד היה לנו שעור ספורט ללמוד לשחות בבריכה של גדרה. ישבנו ואכלנו את ארוחת העשר ואחת הילדות שואלת אותי "יש לך אמא חורגת?". הסתכלתי עליה ואמרתי לה שהיא מכירה את אמא שלי כי היא המורה למלאכה שלך ואז היא אמרה לי פרוסות דקות כאלה של לחם, רק אמא חורגת יכולה לתת לילד… זה הצחיק אותי נורא.

אמא שלי היתה מביאה את "אורה הכפולה" וכל פעם תלמידה אחרת היתה מקריאה חלק אחר בשעור מלאכה. הנכדה שלי עכשיו קוראת את זה בתל אביב ונהנית מאוד. זה ספר שמתגלגל כבר דור רביעי.

בחופש הגדול שבין כיתה ב' לכיתה ג', טסתי עם אמא שלי להולנד לביקור אצל דוד שלי (אח של אמא שלי), הוא ממן את הטיסה ואת כל שאר הדברים. באותו זמן זה לא היה דבר מקובל בכלל שמישהו טס לחוץ לארץ. בשנים אלו היה צורך בויזות על מנת להיכנס להולנד, הקונסול ההולנדי סרב לתת ויזה בשבילי כי הוא חשב שאמא שלי רוצה להגר להולנד, זה לקח לנו הרבה זמן עד שקיבלנו את הויזה אבל בסוף קיבלנו אותה.

לטיסה היה מותר לקחת רק עשרה דולרים (קצבה) אבל לנו בכלל לא היה צורך בזה כי הדוד שלי ממן לנו הכל. כשהגענו לבית של דוד שלי חיכו לי בסלון אופניים שדוד שלי זכה בהם בהגרלה ובחר להביא אותם לי. בהולנד כשמקבלים את האופניים הראשונים שלך נהוג לקשט אותם בסרטים צבעוניים ושבאתי לסלון האופניים עמדו במרכז ומלאים בסרטים צבעוניים.

מיירה בילדותה עם האופניים

מיירה בילדותה

בשנת 1956 הייתי אמורה לעלות לתיכון אבל בגדרה באותו זמן עוד לא היה תיכון והתיכון הכי קרוב היה ברחובות וכל יום היינו אמורים לנסוע לשם באוטובוס ומשם היה בערך 20 דקות של עלייה רגלית. רופא המשפחה המליץ להוריי למצוא לי מקום תחליפי מכיוון שהייתי קטנה ורזה וחשבו שאני לא אעמוד בלחץ, לאור העובדה הזאת רשמו אותי לתיכון עם פנימייה בתל אביב, זה היה בית ספר דתי (עם כפייה דתית).

בשנת 1961 הייתי אמורה להתגייס לצבא אבל שוחררתי מטעמי בריאות. באותו זמן אבי הצליח לקבל פיצויים מגרמניה,  הוא הציע לי ללמוד באנגליה ובאמצעות הכסף שהוא קיבל התאפשר לו לממן את הלימודים שלי. אני מאוד אהבתי את הדוד שלי שגר באנגליה (בעל של אחות של אבא שלי) ויום אחד הוא נפטר ולי היה ממש קשה, בן דוד שלי התקשר אליי להודיע לי והזמין אותי להלוויה שלו. כשבאתי אליהם הלכנו למקום שקראו לו קרמטוריום ובמקום זה שרפו את הגופה של דוד שלי ושמו את האפר בצנצנת שאותה קברנו בחצר של הקרמטוריום. החוויה הזאת הייתה לי ממש קשה והיא מאוד זעזעה אותי.

שבוע לאחר מותו של דודי, אבי נפטר באופן פתאומי בארץ בגיל 61. אמי שלחה לי מכתב בכדי להודיע לי שאבי נפטר רק אחרי שהייתה ההלוויה בשביל שלא ינסה למצוא דרך לטוס חזרה. אחרי שנה באנגליה נאלצתי לחזור לישראל מכיוון שהקצבה שאבי קיבל נפסקה.

כשחזרתי לארץ עברתי לירושלים והתחלתי לעבוד במשרד החוץ, חיי החברה שם היו לא טובים והחלטתי ללכת במקביל לעבודה ללמוד לימודי ערף בבית ספר לתיירות על מנת לפגוש אנשים וללמוד איך להיות מורת דרך. מנהל בית הספר לתיירות שראיין אותי טען שאני מאוד צעירה, מאוד רזה ואישה ועל כן אני לא מתאימה להיות מורת דרך. למרות ההסתייגות שלו מלקבל אותי למורת דרך הוא הציע לי להישאר בבית ספר לתיירות וללמוד להיות סוכנת נסיעות (הסכמתי).

ביום הראשון צירפו את התלמידים של שני המגמות – הוראת דרך וסוכנים ו ביחד שמענו הרצאה ואז בסוף ההרצאה ניגש אליי בחור שקוראים לו ארנון ולא הבין למה אני כותבת קשקושים והסברתי לו שזה קצרנות והוא לימים הפך להיות בעלי. נישאנו בשנת 1967, טסנו למחרת החתונה לאירופה וחצינו שבע ארצות.

מיירה וארנון בחתונתם 

כשחזרנו קיבלנו מפתח לדירה ופרצה מלחמת ששת הימים ובעלי הלך למלחמה. לימים נולדנו לנו שלושה ילדים: אלון, אילנית וברק ויש לי חמישה נכדים.

כשהילדים גדלו קצת החלטתי שאני חוזרת לבית ספר לתיירות והתקבלתי להיות מורת דרך. סיימתי את לימודי בשנת 1982 ואני עדיין עובדת בעיקר מתיירות בגרמניה עד היום.

הזוית האישית

ליבי: שמחתי מאוד לתעד את הסיפור עם סבתא שלי.

מיירה: מאוד נהנתי שליבי בקשה שאני אהיה הסבתא המספרת.