מאגר סיפורי מורשת

כשהורי סבתי ז"ל החליטו לעלות לארץ ישראל ממרוקו, הייתה סבתי בת שש. הוריה של סבתי גרו בשכונת היהודים – המלאח – הרובע היהודי העתיק בקזבלנקה. לסבתי ישנן תמונות וחוויות מרגשות שהיא אינה יכולה לשכוח מימי הילדות שלה. הם גרו בבית גדול ומרווח, הייתה להם עוזרת ערבייה שאמה של סבתי עליה השלום אהבה מאוד. היחסים ביניהם היו מאד טובים, העוזרת תמיד ליוותה את סבתי ואחיה לגן ולבית ספר.

החיים במרוקו התנהלו על מי מנוחות, אביה היה איש אמיד ועצמאי, הייתה לו חנות למוצרי חשמל ועובד צמוד שעזר וסייע לו בעבודה. היחסים בין היהודים לבין שכניהם הערבים היו טובים ולבביים ואפילו חברותיים. אך בכל זאת היו קטעים שלא מצאו חן בעיני הערבים. היה להם קשה לשאת שהיהודים מצליחים במסחר ועושים חיל בכל מקומות העבודה הציבורים בהם הם נמצאים. היות שלערבים היה יותר כוח הם היו מנסים לריב, ומדי פעם הם היו

מתפרצים ופורעים פרעות ביהודים.

 לילה אחד בשעה מאוחרת מאוד, נמסרה הודעה בהולה להורי סבתי שעליהם לעזוב מיד את מרוקו. ושבחוץ כבר מחכה להם מכונית שתסיע אותם לשדה התעופה. המשפחה הייתה צריכה להתפצל לשתי קבוצות. אביה, אחיה הגדול קובי (יעקב) וסבתי הגיעו לשדה התעופה וטסו משם לארץ ישראל. ושאר בני המשפחה, אימה, ארבעת אחיה, דודתה והסבתא של סבתי הגיעו לנמל ומשם הפליגו באנייה.

הייתה זאת המגמה של הסוכנות להפריד משפחות, שאם חלילה יקרה משהו לא טוב בדרך חלק מהמשפחה יינצל.

כאן בארץ ישראל המשפחה התאחדה שוב ב"ה, כשכולם הגיעו עמדו כבר אוטובוסים שהמתינו להסיע אותם לאי שם בארץ. אף אחד מבני המשפחה לא ידע מה היעד ולאן הם מובלים?! הייתה זאת שעת לילה מאוחרת מאוד. הם הוסעו עם המזוודות ועם שאר המטלטלים שהביאו איתם ממרוקו עד שהגיעו לבית-שמש, השוכנת למרגלות הרי ירושלים.

המקום כולו היה בתחילת בנייה. בית שמש עדיין לא הייתה עיר בישראל, לא היו בה כבישים סלולים ומדרכות. סבתי מספרת שהיא זוכרת, רק את הדרך החשוכה עד לבתים החדשים שנבנו, אלו נקראו שיכונים, היו אלה בתים קטנים מאוד, עם חדרים לא מרווחים וצפופים מאוד. הם נכנסו לאחד הבתים יחד עם נציגי הסוכנות, המלווים הניחו את המזוודות באמצע הבית החשוך והלכו…

כל הלילה הם חיכו לבוקר שכבר יגיע ולמעט אור שיחדור הביתה. בבוקר נגלה אליהם מחזה שלא ציפו לו. מראה שכולו שממה מסביב נגלה לנגד עיניהם. הם עמדו עצובים, מדוכדכים והמומים מול המדבר. על מראה כזה הם לא חלמו. הם הגיעו מעיר יפה וגדולה, קזבלנקה, לשום מקום… רק חולות ומדבר.

מאוחר יותר הגיעה אליהם חיילת, בחורה נעימה, מתנדבת שהסבירה להם כיצד נרשמים לבתי הספר והגנים. סבתי נכנסה לכיתה א'. היא לא ידעה את שפת העברית, היא ישבה בכיתתה בשקט ומפוחדת מפני שלא הבינה דבר. היא כבר חיכתה בקוצר רוח להפסקה שתגיע, כדי שתוכל לאכול את הכריך הטעים שהכינה אמה ז"ל. כול התלמידות הסתכלו במבטים מוזרים עליה כל הזמן, כנראה בשל הלבוש המוזר של סבתי, בגן ובבית ספר במרוקו היה נהוג ללבוש על הבגדים מין סינר ובלבוש הזה היא הגיעה לכיתה.

סבתי לא הבינה דבר מכל מה שנלמד בכיתה אך למזלה היא זכתה במורה רחומה ורגישה. סבתי הרגישה במבטה שהיא אכן מורה מבינה, שמעריכה את מאמציה להשתלב בכיתה. המורה קראה לה לשיחה אישית בארבע עיניים, סגרה את הדלת והושיטה לה שתי קוביות שוקולד חלבי, היה זה אז מצרך יקר ונדיר. ורק לאחר מכן המורה פתחה בשיחה עם סבתי. השיחה התחילה בצרפתית ולאחר מכן המורה התחילה ללמד את סבתי עברית. היא הביאה לה מחברות וחוברות מתאימות לכיתה. ומכאן בעצם התחילה סבתי ללמוד הכל!! הכל בזכות תשומת הלב האישית שהעניקה לה מורתה המסורה.

מאוחר יותר הורי סבתי יצרו קשר עם קרובי משפחה שהתגוררו בעיר יפו. והוריה החליטו לעבור לשם. שם ביפו הם גרו מול חוף ים התיכון, מכל חלון הם יכלו ליהנות מהמים התכולים ומהנוף שנשקף מבעד לחלון שהשרה רוגע ושלווה, היה זה פיצוי הולם למראות של החולות והמדבר בבית שמש. בבית זה נולד דוד אמי, האח הצעיר של סבתי, ציון.

החיים לא היו קלים, הקליטה בארץ החדשה לא הייתה נעימה. שפה חדשה ולא מוכרת, הרבה מאוד סירבול בכל משרד. הקושי העיקרי היה כאשר האבא של סבתי נאלץ לעבוד בסלילת כבישים, עבודה פיזית קשה ומתישה תחת השמש הקופחת. הוא היה אדם משכיל ועדין שכל חייו עבד בחנות או במעבדת החשמל שלו כשלצידו עוזר אישי צמוד. כאן הוא איבד את מעמדו הקודם, ממפרנס מכובד הוא הפך לאדם עצור וסגור. היה לו קשה מאוד, רק בשבתות ובחגים הוא הצליח להעלות חיוך על פניו.

סבתי למדה בתיכון על שם "קלישר" בתל אביב שם היא גם למדה מקצוע – הנהלת חשבונות. מיד בסיום לימודיה היא התקבלה לעבודה ועבדה במשרדי מס ההכנסה המרכזיים בתל אביב. כאשר סבתי התחתנה וילדה ארבעה ילדים, היא החליטה להיות יותר בבית בחברת ילדיה, ולכן עזבה את עבודתה בהנהלת חשבונות ועברה לעבוד כגננת בגני חב"ד ראשון לציון. וזו הייתה תפנית מעניינת בחייה.

תשע"ה 2015