מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1925 בבירת אוקראינה, קייב. אני זוכרת אותה כעיר מלבלבת ופורחת, עם המון שדות, עצים ירוקים, פארקים ואקלים טוב. עד שהחלה המלחמה, העיר הייתה מאוד תרבותית, היו בה המון תאטרונים, בתי קולנוע, ספריות, מוסדות חינוך, וחוץ מזה היא הייתה עיר מאוד מפותחת. לפני שהחלה המלחמה בקייב, היו שמועות רבות על כך שגרמניה הולכת לתקוף את ברית המועצות, אבל אף אחד לא באמת חשב שזה הולך לקרות.

כשהחלה המלחמה בקייב בשנת 1941, מיד החלו הפצצות על העיר, והגרמנים בכל יום בשעה ארבע לפנות בוקר היו מפציצים את העיר. עם תחילת המלחמה, אבא שלי זומן לצבא ואת הפלוגה שבה הוא שירת שלחו לקרבות "התאבדות" באזורים מסוכנים, והם היו צריכים לשרוף שדות חיטה בשטחי האויב. אבא שלי נשלח לעיר וואזמה ולקח אותנו איתו. אחרי זמן קצר נשלחו, לאזור בקרבתנו, צנחנים גרמנים, ואת אבא שלי שלחו מיד לשם. נותרנו לבד עם אמא. לא יכולנו לבוא עם אבא. הוא עזב מבלי להביט לאחור, וכנראה שהוא בכה, אבל לא רצה שנראה. יותר לא ראינו אותו אף פעם, וגם לא קיבלנו ממנו אף מכתב, רק אחרי שהמלחמה נגמרה קיבלנו בשורה שהוא אבד ומקום הימצאו לא נודע.

באוגוסט 1941, פגשנו קרובים של אמא ועזבנו יחד אתם לקזחסטן. בקזחסטן חיינו ב"חווה משותפת" שהייתה כמו מעין קיבוץ. שם עבדתי במשך שנתיים בשדה טבק. ביום הולדתי ה-16, שחגגתי באותה השנה, אמא שלי חגגה לי אותו עם עוגה שאפתה מסלק סוכר שמצאנו במקרה ברחוב.

בקזחסטן אף פעם לא הרגשתי אנטישמיות, האזרחים המקומיים לא ידעו מה זה אנטישמיות, בגלל שאף פעם לא היו בקזחסטן יהודים. בגיל 18, התקבלתי לטכניון לקולנוע, אך למדתי שם רק שנה כי ב-1994, חזרנו לקייב. כדי לקבל את הכרטיסים לרכבת מאסטנה לקייב, נאלצתי לעבוד 24 שעות כי מי שהיה עובד 12 שעות היה מקבל כרטיס חינם. אני עבדתי בשבילי וגם בשביל אמא,שהייתה חולה. כשחזרנו אל העיר, היא הייתה כולה הרוסה ומפורקת, בעיקר מרכז העיר. הכיכר המרכזית הושמדה לגמרי. בעיר שררה אנטישמיות נוראית. לפני כן אפילו לא ידעתי מה זו אנטישמיות, לפני המלחמה האנטישמיות הוחלפה בשנאה משותפת של כולם כלפי הנאצים.

אבא שלי היה רחוק ולא ידענו מה קורה אתו, את הבית שלנו בקייב לא החזירו לנו, אז נאלצנו לנסוע לז'יטומר, בתקווה ששם נמצא קרובי משפחה שנותרו בחיים, אבל כולם נהרגו.

סיימתי את לימודיי בבית הספר, בשנת 1946 בעיר ז'יטומר. אחרי סיום לימודיי התקבלתי לטכניון ללימודי מסחר, אבל שיניתי את לימודיי ועברתי ללמוד בטכניון להוראה. אחרי 5 שנים, עברתי ללמוד שפות זרות, ובעיקר את השפה האנגלית. תוך כדי לימודיי השונים, התחלתי לעבוד בבית ספר, בית ספר לבנים.

בשנת 1956, התקבלתי לאוניברסיטת אודסה, ושם המשכתי ללמוד הוראה ובסופו של דבר הפכתי למורה לאנגלית.

במהלך כל שנותיי כמורה, תמיד האמנתי שאין תלמידים רעים, ותמיד הנחתי שיש מורים שלא מספיק משקיעים במקצוע שלהם ולא "מוסרים" את לבם לתלמידים שלהם. כל שנותיי כמורה ראיתי בתלמידים שלי חברים ובני משפחה.

יחד עם הכיתות שלי, יצאנו להרבה טיולים, התנסויות, מחאות ובכל פעם שהייתה לי הזדמנות לקחת אותם לטיול, הייתי עושה זאת.

כאשר עליתי לארץ, בשנת 1991, הלכתי לאולפן כדי ללמוד עברית, אך הפסקתי באיזשהו שלב כי הלימודים לא היו יעילים. בהמשך, עבדתי במפעל "אור לעיוור" בקריית גת, קרוב לעשרים שנה.

יש לי בן מבוגר ונכדה בצה"ל. אני מתנדבת בתזמורת, ושרה איתה באירועים שונים. בזמני החופשי אני אוהבת לקרוא, ללמוד, ולצפות בתכניות הומור בטלוויזיה.

כאשר הציעו לי ללמד בארץ, סירבתי בגלל שהמשמעת וההתנהגות של התלמידים בארץ, היא ממש לא מה שהתרגלתי אליו כמורה בברית המועצות. יחד עם זאת, אני מאוד אוהבת את הנוער ותמיד אוהבת לשמוע על מערכת החינוך ועל שיטות הלימוד היום.

הזוית האישית

רוזה ויורה – למדנו הרבה מניצולת השואה שביקרנו, כל פעם שהגענו אליה היא כיבדה אותנו וסיפרה לנו סיפורים מעניינים, התעניינה בחיים שלנו. נהנינו מאוד לבקר אותה ולהכיר אותה.