מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1784 רצה מלך צרפת, לואי ה- xvi ) 16), להגביל את מספר היהודים שבאו לגור בחבל אלזס, הנמצא בצפון-מזרח צרפת, בגדה השמאלית של נהר הריין.

הוא הזמין רישום מדוקדק של משפחות היהודים לפי עיירת מגוריהם.

בעמוד הקשור לכפר  בצנדורף ( batzorff )  אפשר לראות את שם משפחת הסב מצד אימא שלי.

      

אני, ג'ורג' וייל, נולדתי בשנת 1921 בעיר שטרסבורג שבצרפת.

זכרונות  ילדותי  מגן-הילדים

בשנת 1927 , כשאני בן 6 , הצטרפתי לצופים.  המדריכות, גב' ברנד וגב' יעגר, היו מנהלות של גן-ילדים.

אני זוכר שחינכו את ילדי הגן לפי שיטת מונטסורי    ( montessori ).

הגב'  מונטסורי  – montessori הייתה מחנכת חדשנית של התחלת המאה ה-20, אשר קבעה שיש להתייחס אל ילדי הגן כאל שותפים ולא כאל אובייקטים .

רעיונותיה זכו בהצלחה רבה בכל אירופה.

זמן לא מועט שלנו היה מוקדש לעבודות-יד.

שמה למדתי איך להשתמש במסור-יד, כלי שהיה עתיד להיות חביב עלי שנים רבות.

מסור-היד מאפשר לחתוך כל מיני צורות, אשר בדרך כלל , מצוירות מראש על פלטת-עץ בעובי של 2 עד 6 מ"מ. על-ידי מסור זה בניתי כל מיני אביזרים , רובם לשימוש ביתי.

אבל שם למדתי גם פרט, שיש לו השלכות על המון תחומים, לאו דווקא הקשורים לניסור עץ:

כשהתיישבתי בפעם הראשונה לעבודה זו, אמרה לי גב' יעגר : "אתה רואה את הציור על פלטת העץ? תשים לב, ואל תגיע לקו הציור ממש. תמיד יש להשאיר רווח של מילימטר אחד ושנים."

שאלתי למה ?

והיא ענתה: "משום שתמיד אפשר על-ידי שפשוף (עם נייר זכוכית, למשל) להגיע באופן מדויק עד לקו הרצוי. אך אם חתכת , חו"ח, בתוך הקו, אי-אפשר יהיה לתקן לעולם".

עצה זו לימדה אותי כלל גדול : לא רק אל העץ צריך להתנהג בכבוד, אלא גם אל בני-האדם.

בתקופת מלחמת העולם ה-2, תחת הכיבוש הנאצי-הגרמני , בהיותי בן 20 , הצטרפתי והשתייכתי ללהקת תיאטרון.

בביקורנו בכפר פריגורד בשנת 1941, פגשתי שם במקרה ידידים משטרסבורג ( strasbourg)  עיר הולדתי, אשר מצאו מקלט בכפר זה.

ניגנתי שם בפני הילדים.

אח"כ התגייסתי לצבא "צרפת החופשית" בראשית הגנרל דה-גול  (de gaulle ) , אשר נמלט מצרפת ללונדון לצורך מאבק בגרמנים בעזרת אנגליה ומדינות נוספות.

בשנת 1944, קיבלתי את המדים הראשונים ואת דרגת הקצונה של סגן-משנה.

בשנת 1969 עליתי לישראל.