מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המדינה שבדרך

אני ונכדתי שירי
אני בתור ילדה קטנה בשנת 1946
ילדותי בתל-אביב

ביום ד' כ"ד באייר תשע"ד 16.5.1944 נולדה בשעה טובה תינוקת חמודה לשרה וישראל רוגוב ואחות לחיים, בבית חולים הדסה ברחוב בלפור בתל אביב (היום עומד שם מגדל מרקיע שחקים) – ותינוקת זו היא אני.

אני בשנת 1946

תמונה 1

פעילות ציונית – הוריי

הורי שעלו ארצה בשנת 1929, אחרי שישבו בבית סוהר ונשלחו לסיביר על פעילות ציונית לא חוקית וגורשו לבסוף מרוסיה, ידעו שהם באים לבנות מדינה! אבי עבד כפועל בפרדסים מתוך אמונה מוחלטת בעבודה עברית ואמי לימדה ריתמיקה בצפת, בזיכרון, בטבריה וכו' (היא הייתה עדינה מדי כדי לעבוד בחקלאות כפי שעשו כל חברי קבוצתה). כעבור שנים מועטות נישאו שרה וישראל ועברו לגור בתל-אביב.

הדבר החשוב ביותר בבית היה ארון הספרים הגדול והפסנתר. מילת מפתח- תרבות. לקחו אותנו לאופרה של אדיס דה פיליפ בטיילת בתל-אביב. לסרטים, בדרך כלל על בלט, בקולנוע אסתר (ליד כיכר דיזנגוף) ולהצגות של הקאמרי שהיה ברחוב נחמני, להצגות בתאטרון הבימה (שנמצא באותו מיקום של היום) ותאטרון אוהל (שכבר לא קיים), אשר היה גם הוא בקרבת כיכר דיזנגוף.

אני אימא והפסנתר

תמונה 2

אבא ותלמידי בית הספר

תמונה 3

שנות ילדותי הראשונות

כל ימי ילדותי ובגרותי גדלתי בדירה ברחוב שפינוזה בל-אביב, בין ריינס לשלמה המלך. גרנו במעונות עובדים וזה התאפשר היות ולהוריי היה את הפנקס האדום כלומר- היו חברי הסתדרות. גרנו בדירת 3 חדרים, בחדר אחד גרה משפחת קסלמן, שהיו עולים חדשים. עבורי הם היו מעין סבא וסבתא חלופיים.

גברת קסלמן שגרה אצלנו

תמונה 4

התקופה הייתה לפני קום המדינה, הבריטים שלטו בארץ. עלייה לארץ לא הייתה מובנת מאליה, הייתה עלייה בלתי לגאלית, ספינות המעפילים שהיו מגיעות בכל מיני דרכים (לא תמיד חוקיות). את העולים החדשים היו משכנים בקיבוצים, במחנות אוהלים ועוד פתרונות דומים. מחנה כזה היה "מחנה יונה" (באזור גן העצמאות של היום). הם גרו באוהלים, קור, מים ובוץ היו מנת חלקם בחורף. מכיוון שהתנאים היו קשים, התבקשנו לארח בהתנדבות ילדים ונוער מהמעברות ומהאוהלים הדולפים. לכן, לשבתות היינו מזמינים משפחה אלינו לשישי-שבת שיוכלו להתחמם.

אני בילדותי

תמונה 5

תקופת הצנע

כאמור, המדינה הייתה צעירה, המצב הכלכלי היה קשה והרבה מזון היה חסר, וכל משפחה קיבלה הקצבה לקניית מזון. היו פנקסי תלושים ואיתם הלכנו למכולת. ההקצבה הייתה לפני מספר הנפשות במשפחה. ביצים, סוכר, שמן, קמח וכו'.

תלושי המזון

תמונה 6

אבל – היות והייתה לנו דודה בכנרת היא הייתה "משלימה" לנו מזון. לאוטובוס מכנרת היו עולים נוטרים (פקחים) ובדקו אם אין הברחות מזון. פעם אחת אבי היה אחרי ניתוח, דודה נוסיה מכנרת הביאה עוף, ביצים וענבים (הס מלהזכיר- הברחה של ממש) וכמובן הנוטר עלה ושאל: "ומה זה"? נעמדה דודה נוסיה נמרצת, סיפרה את סיפור הגיס- ואישרו לה את מעבר המזון עבור המחלים מהניתוח.

פסח בכנרת

כל חג פסח נסעה המשפחה לחגוג פסח בכנרת לבקר את דודה נוסיה, הדודה היחידה שהייתה לי. רכב פרטי לא היה וגם לא טלפון. עלינו על אוטובוס לטבריה, חניה ראשונה 10 דקות בחדרה, 30 דקות הפסקה בעפולה ובסך הכל אחרי ארבע שעות מגיעים לטבריה. משם היינו לוקחים אוטובוס לעמק הירדן, יורדים בסכר ולוקחים טרמפ עם טרקטור ועגלה לכינרת. בקיבוץ עצמו צועדים "לחדר" של הדוד והדודה (השירותים היו למטה בחצר) ומחוץ לדלת היו מגפי גומי גדולות שיאפשרו לנו להתהלך בחופשיות. שבילים עדיין לא היו, הכול היה בוץ וכך צעדנו לחדר האוכל, שם נערך ליל הסדר, כל אנשי הקבוצה ביחד. המקהלה שרה – נעמי (שמר) על הפסנתר ורבקה (אמה) דואגת לשקט מוחלט בזמן שהילדה ניגנה. היינו מגיעים לשבוע ואותי שלחו לגן של תחייה. זכורות לי הצמות הארוכות שלה שהורמו למעלה. לא הרגשתי זרה בגן, באותה תקופה הילדים ישנו בבית ילדים והלכו להורים אחר הצהריים לשעתיים, ואני הייתי כאחת מהם.

תקופת מלחמת העצמאות

בתל אביב, כשהייתי בת 4, עדיין צעירה, פנסי המכוניות נצבעו בכחול כדי שלא יזוהו, על החלונות הודבקו בדי גזה (בד של תחבושות) נגד פיזור רסיסים של חלון, אנחנו היינו אמונים על מילוי שקי חול כדי לשים בכניסה לבית והכל נגד רסיסים. בבית היה מקלט וכשנשמעה האזעקה כולם מכל הקומות ירדו למקלט ושם היה דווקא נורא שמח.

גן החיות: "השמן מגן החיות"

בפינת שדרות קק"ל (כיום שדרות בן גוריון) ורחוב שלמה המלך, היה גן חיות. ומלבד החיות היה "לונה פארק" – קרוסלה אחת ושלוש נדנדות בצורת סירה (גינת משחקים של היום). כשבני דודי מכנרת היו מגיעים האטרקציה הייתה גן חיות והלונה פארק. בפתח גן החיות עמד שומר, איש גבוה עם בטן ענקית, שחילק לנו תמיד סוכריות וכל הילדים הכירו ואהבו אותו. בהמשך לגן החיות היה פרדס ובסופו בריכת שחייה לימודית "בריכת גן הדסה" (גן העיר של היום).

אני ומערכת החינוך

כמובן, בעלי ה"פנקסים האדומים" רשמו את ילדיהם לגן של ארגון "אימהות עובדות" ובית ספר "בית חינוך בצפון" לילדי עובדים. בית הספר שבו אני למדתי היה שונה מבתי הספר באותה תקופה. אין בחינות, אין תעודות, רק בסיום כיתה ח'. הדגש על חברת הילדים בבית הספר היה חשוב, פעם בשבוע היה יום עבודה: מלאכה, עבודה במטבח ועבודה בשדה (שהיה ממוקם בירקון). דגש רב היה על טקסים והצגות: לילות סדר, פורימון, חנוכה, שבועות והחשוב מכל: טקס אחד במאי שלמחרת קיומו צעדנו בתהלוכה. ביום שישי היו מגיעים לבית הספר בחולצות כחולות, סמלם של התנועה המאוחדת (הנוער העובד), השומר הצעיר ומחנות העולים.

הפנקס האדום של מפא"י

תמונה 7

תנועת נוער

מכיתה ה' הייתי בתנועה המאוחדת, חולצה כחולה עם שרוך אדום. בימי שלישי ושישי (עד היום) היו מתקיימות פעולות, בהן היו הרבה שירים וריקודי הורה ודיונים במצב המדינה הצעירה. המטרה הייתה להיות בתנועה עד כיתה י"ב וללכת להגשמה, שזו הקמת קיבוץ. השכבה שלי הקימה את קיבוץ גרופית בדרך לאילת, לימים התיישבו בכפר עזה.

בבית חינוך חונכנו שהתנועות השוות הן התנועה המאוחדת (מפא"י), השומר הצעיר (מפ"ם) ומחנות העולים (אחדות העבודה). תנועת הצופים – הס מלהזכיר! שם הרשו לרקוד ריקודים סלונים, ללכת עם תחתיות ונעלי סירה. במקרה שלנו, נעלי סירה שקנו לי לבת המצווה נשלחו יום אחרי לסנדלר על מנת לחבר רצועה והרי לכם "נעליים חוקיות". בחופש הגדול מכיתה ח' יצאנו למחנה עבודה בקיבוצים, עזרה בקטיף. במחנה עבודה היה כיף להיות בלי הורים, לעשות חיים בערב, לפלח פירות מהמטעים וקיבלנו קצת ממתקים מהקיבוץ.

אני בדרך לטיול עם תנועת הנוער

תמונה 8

חגיגות יום העצמאות

זה הלילה היחידי שהרשו לנו לישון מחוץ לבית: היינו הולכים כל השכונה, התנועה, ובית הספר לכיכר דיזנגוף, שם הייתה מוזיקה לריקודי מעגל. בשלב מסוים נשכבנו על הדשא עד הנץ החמה ואז יצאו כולם לכיוון דרך חיפה (דרך נמיר). משני צדי הכביש היו גבעות חול, שם התמקמנו כדי לראות את המצעד הצבאי. ההתרגשות הייתה עצומה!!

בגרותי

עם השנים אבי היה למנהל בית ספר ואמי מורה. ברור היה שבשנת 1962, כשהתגייסתי, הייתי בקורס מורות חיילות ראשון בצה"ל ושירתי בירוחם. בשנת 1964 הכרתי את בעלי לעתיד, ראובן אהרוני. ששנינו עבדנו במרכזיה בין-לאומית (שיחות לחו"ל היו דרך המרכזייה). שנה לאחר מכן נישאנו וגרנו בתל-אביב. ראובן עם קריירה במשרד הביטחון ולאחר מכן באקדמיה. בשנת 1972 עברנו לאילת, אני הייתי מורה וראובן היה אחראי על הבדואים בדרום סיני. בשנת 1979 נסענו בשליחות משרד החוץ לניו-זילנד עד שנת 1983. אז חזרנו לתל אביב, ראובן פנה לאקדמיה ואני לעבודה בעירוני ט' בתל-אביב. במהלך שנים אלו הבנות שלי נולדו: קרנית הגדולה בשנת 1968, נירית בשנת 1970 ושונית בשנת 1975. כולן עוסקות באומנות: קרנית מעצבת אופנה, נירית שחקנית ושונית מעצבת אמנותית בקולנוע. התברכתי בשישה נכדים ועוד אחת בדרך. גדלתי על מסירות, אהבה, חיבוק ענק ועזרה לזולת, וזה גם מה שהנחלתי לילדיי.

אני בבגרותי

תמונה 9

הזוית האישית

סבתא לאה: הקשר שלי עם ילדיי ונכדיי הוא קשר חזק מאוד, ובזכות הקשר הרב דורי זכיתי להתגבש עוד יותר עם נכדתי המקסימה והאהובה שירי (אפשר יותר?) בתאל (המנחה) נעימת הליכות, מסבירה בשפה קולחת וברורה, תרמה רבות למפגש המרתק.

הנכדה שירי: לעשות ביחד את העבודה היה מרתק. למדתי המון דברים חדשים על סבתא, התגבשנו המון.

מילון

בדי גאזה
גאזה הוא סוג בד ארוג באופן רופף ועדין, המשמש בדרך-כלל לחבישת פצעים.

גן החיות של תל אביב
גן החיות הראשון בישראל ששכן עד 1980 בתל אביב-יפו בגן הדסה (לימים "גן העיר") שבקצה המזרחי של שדרות קרן קיימת (שדרות בן-גוריון של ימינו), ליד הבריכה הלימודית של גן-הדסה ומצפון לכיכר מלכי ישראל דאז. שטחו היה קטן יחסית לגני חיות אחרים בעולם ולספארי ברמת גן, שתפס את מקומו, אבל בזמנו הוא נחשב למקום קסום ומושך לבילויים משפחתיים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”על החלונות הודבקו בדי גזה נגד פיזור רסיסים של חלון“

הקשר הרב דורי