מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המדינה ואני

אני וסבתי במהלך העבודה
המשפחה של סבתא שלי כשהיא הייתה קטנה
החיים בארץ אחרי קום המדינה

עלייה

נולדתי בפלבן שבבולגריה לאבא יצחק ולאמא אסתר (ארנסטינה), הורים אמידים, אבא בעל בית חרושת לעורות, היה בין מכובדי הקהילה היהודית, אמא שלמדה הוראה אך לא נזקקה לעסוק במקצועה ואח בן 14, יחיאל (חלי). עלינו בשנת 1949, מיד אחרי מלחמת העצמאות. למעשה, רוב הקהילה היהודית-בולגרית עלה יחד מתוך אידיאולוגיה, כשהם משאירים אחריהם את כל רכושם ומתחילים חסרי כל.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%941

בתחילה הם התישבו ביפו, אח"כ, הרבה בזכות דודי שהיה ראש איגוד עולי בולגריה, קיבלו בתים בשכונת תל ברוך, שכונה שנבנתה במיוחד עבור העלייה הזאת. עיתון בולגרי חולק כל יום, במכולת השכונתית מכרו מוצרים בולגריים אופיניים: גבינה בולגרית, קשקבל, היוגורט המיוחד שלהם, משקה "בוזה" שמאוד אהבתי….כולם הכירו את כולם, אין גדרות בין החצרות, וכמובן השפה השלטת בולגרית, כולל אצלי…

אלה היו פניה של השכונה בראשיתה. כיום תל ברוך היא שכונת ווילות "צפונית", ואין זכר לאופייה המיוחד של השכונה בה גדלתי.

החיים בארץ ישראל

בשנת 1949 ארץ ישראל הקטנה הייתה עדיין צעירה, ממש בחיתוליה, וענייה – בדיוק כמוני!

למעשה תחילת הסיפור שלי הוא סיפור שנותיה הראשונות של המדינה. אמי תמיד אמרה שיכולתי לגדול כילדה עשירה, אבל גדלתי ענייה. בת של עולים חדשים, בארץ – תקופת "צנע" -תקופה שהתאפיינה בקיצוב במוצרי מזון בסיסיים: חלב ,ביצים , קמח…..וגם בהנעלה והלבשה. אני הייתי תינוקת וגדלתי לתוך החוסר, ואף פעם לא חשבתי על הוריי ואחי הבוגר, כיצד הם עוברים את השינוי הכל כך משמעותי בחייהם. תלונות אף פעם לא שמעתי.

הוריי עבדו בכל עבודה שמכבדת את בעליה, אבי כחנווני במכולת ביפו, אח"כ בחלוקת חלב, ואמי כמטפלת בתינוקות. אחי שגדל עד גיל  14 כבן יחיד ומפונק, נשלח לעבוד במוסך ורק עם גיוסו לצה"ל והפיכתו לקצין מוערך החלו החיים להיטיב עמו. כל משפחתי – חוץ ממני – דיברו עברית במבטא בולגרי…

ואני גדלה ומתפתחת עם "אחותי התאומה", המדינה! צברית אמיתית ברחובות תל ברוך ,או ברחבת הקולנוע… משחקת קלאס, קפיצה בחבל, חמש אבנים, מחבואים, גוגואים, מחבואים ומבוחים שיחקנו בשדות התירס אחרי שהתירס נקטף… כשחיפשנו צל ישבנו מתחת לעצים. וכך יחפה ומאושרת, לבתים אין גדרות, פירות נקטפו מהעצים וכשידענו שעץ התותים פורח, כולנו טיפסנו עליו לקטוף.

הבילוי בחופשות הקיץ – ים. לא בית מלון, לא טיסות לחו"ל.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%943

לכל השכונות הסמוכות הלכנו תמיד ברגל. חצינו את פסי הרכבת ואת השדה והגענו לחברים ברמת אביב. לבניני אוניברסיטת תל אביב לא היה אז זכר. למי הייתה מכונית? חיים שונים מחיי נכדיי היום, אבל היה באמת כיף אמיתי!!!!

חיכינו לעגלת הנפט עם הג'ריקנים, גם הקרח חולק בצורת בלוקים שהוכנסו לחלק העליון של המקרר.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%942

למדתי בבי'ס אלחריזי, בכיתה היו שתי קבוצות ושני מעמדות: ילדי העולים של תל ברוך וילדי אפקה המבוססים, שרנו שירי מולדת בלהט ובאהבה: "נבנה ארצנו ארץ מולדת…"בכיתה על שולחן המורה הייתה מונחת התיבה הכחולה של קק"ל. כל פעם שנכנס מורה לכיתה קיבלנו אותו בעמידה, עד שקיבלנו רשות לשבת. את ימי שישי בילינו במועדוני המפלגות, מפ"ם או מפא"י, היו מביאים פטיפון ותקליטים והריקודים סלונים

כאן פגשתי את אלברט, לימים בעלי.

בן זוגי

את אלברט הכרתי בכיתה ח', אחרי שחרורו מהצבא, הזמינה אותו משפחתו העשירה בקנדה ללמוד בתקווה שגם יישאר וישתקע בארץ העשירה הזאת. אני המשכתי ללמוד הוראה בסמינר הקיבוצים וסיימתי כמחנכת לכתות בינוניות-גבוהות. אבל חברי חשב אחרת, כשהבין שמשפחתו האמידה לא תעזור לו הפעם בקניית כרטיסטיסה חזור לארץ, הוא עבד כל אחה"צ והערב אחרי הלימודים, בביח"ר לרהיטים, חסך את הסכום הדרוש וחזר לארץ ואלי. נישאנו, כשהוא בן 21 ואני רק בת 19.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%944

אלברט בחר ללכת עם אהבת ליבו ולמרות הקשיים הרבים הצלחנו לבסס את חיינו כאן בישראל ולא בניכר, וללא עזרת דודים עשירים. נולדו לנו שלושה ילדים מקסימים ומוכשרים: פזית, בעלת תואר שני במדעי החיים, ליאת, אמא של שי, בעלת תואר ראשון בהוראה. כיום מורה ומחנכת בבי"ס מגן במעוז אביב ושלומי בננו הצעיר, מהנדס ביו-רפואי.

אלברט בן זוגי, עלה בסולם הדרגות ועשה קריירה מפוארת בת 36 שנים בבנק דיסקונט, ואח"כ עוד 9 שנים כדירקטור במועצת המנהלים של חברה ציבורית, אני כל השנים עובדת כגננת מוערכת.

 

המלחמות בארץ – שנים 1950-1973, וכיצד חוויתי אותן?

בשנת 1956 גבר הטרור הקשה ממצרים, צה"ל יצא ל"מבצע קדש". זו הייתה מלחמה קצרה אבל הישגיה משמעותיים, כמו חופש השייט במפרץ אילת והסרת האיום מצד הצבא המצרי והמסתננים. את המלחמה הזאת לא ממש חוויתי כי הייתי צעירה מאד ולכן לא  זוכרת את עצמי בתקופה הזאת.

לעומת זאת בשנת 1967, מלחמת ששת הימים, הייתי בת 17 ואני זוכרת היטב את תחושות הגאווה והניצחון. כתבתי לחברי בקנדה, שלימים הפך לבעלי, מכתבים טבולים בכל רגשות האושר והגאווה הגואים, כתבתי לו גם מילים משירים שהושמעו כל הזמן ברדיו באותה תקופה, כמו: "נאצר מחכה לרבין" או "מיצרי טיראן"…,ובאמת, תוך שישה ימים נסתיימה המלחמה בניצחון אדיר!!! צה"ל נילחם נגד שלוש מדינות: מצרים, ירדן וסוריה!!!!! וכל זה תוך שישה ימים. גאווה!

בשנת 1973 מלחמת יום כיפור. בתוך השקט של הצום שמענו מכוניות וצופרים, ומיד הודיעו על המלחמה שפרצה. בעלי גויס  ואני אמא לשתי בנות, פזית – הבכורה בת ארבע וליאת בת פחות משנה. החשכנו חלונות, שמענו אזעקות ורצנו למקלטים. אחרי אזעקת הלילה הראשונה לא פחדתי יותר. סמכתי על צה"ל. טילים?????? לא היה דבר כזה

כיום…

כשאני מסתכלת אחורה: התבגרנו, התקדמנו, והתפתחנו – המדינה ואני.

אני מרגישה שחייתי בתקופה שהייתה ואיננה. תקופה שנכדיי ילמדו עליה רק מההיסטוריה. הקדמה שינתה את החיים בעולם כולו, בארצנו הקטנה וגם את חיי. הפכנו למדינה מערבית מתקדמת וחזקה. אוכלוסיית ישראל מונה כיום למעלה משמונה וחצי מיליון תושבים, וצבא חזק שומר עלינו.

וכיום גם אני וגם המדינה לא כל כך צעירות. אני סבתא, גאה במשפחתי, בילדיי ובנכדיי ומאושרת ללוות אותם בהתפתחותם ובבגרותם. מקווה שגם המדינה שיודעת שילדיה שומרים עליה בדמם, גאה בהם.

הזוית האישית

מרים: היה לי מאוד מרגש לספר לנכד שלי את סיפור ילדותי, הביחד שלנו והסיפור הכל כך שונה מהחיים שלו כיום, גרמו להתעניינות הרבה שראיתי בעיניו. שי בחר בי לספר לו את הסיפור שלי ואני מאושרת וגאה ואוהבת אותו בדיוק כמו ביום שהחזקתי אותו בידיי כשנולד. אני מאחלת לשי ולעצמי להמשיך לראות אותו גדל, מתפתח ומביא נחת להוריו וגם לסבתא אוהבת

שי: היה לי מאוד כיף לשמוע על הסיפור של סבתא שלי, נהנתי והיה לי מאוד מעניין לשמוע על הדברים שהיא עשתה, עברה והצליחה בהם. אני מאחל למרים שתהיה תמיד בריאה, שמחה, נחמדה, נדיבה, אוהבת, מתחשבת… והכי חשוב, שתהיה תמיד מאושרת!

מילון

עלה בסולם הדרגות
התקדם בדרגות

ציטוטים

”כולם הכירו את כולם, אין גדרות בין החצרות, וכמובן השפה השולטת בולגרית, כולל אצלי...“

הקשר הרב דורי