מאגר סיפורי מורשת

שמי אילן טישלר, סבא של איתי אושרי. נולדתי בשנת 1954 בקרית אתא, ישראל, בן לשולמית ודב, דור שני של יוצאי שואה. אספר בקצרה על שתי תקופות בחיי שעיצבו את אישיותי, והביאוני להחלטה ולהבנה שמדינת ישראל היא מרכז עולמו של העם היהודי, ולאחר 2000 שנות גלות, ושואה נוראית, יש לשמור עליה מכל משמר.

תקופת ילדותי

אמי ובני משפחתה נאלצו לעזוב את ביתם ברומניה ולהיטלטל בין מחנות עבודה שהקימו הגרמנים בתקופת מלחמת העולם השנייה. אמי איבדה שתי אחיות באותה מלחמה, הבכורה נלקחה על ידי הגרמנים ולא שבה, והשנייה בניתוח אותו לא שרדה. למזלם הגדול, סבי היה בעל מקצוע "אומן" שהגרמנים היו זקוקים לו, וכך ניצלו בני המשפחה ששרדו. בתום המלחמה עלו ארצה, אמי נישאה לאבי ויחד הקימו משפחה בישראל. כבן ליוצאי שואה, ולמרות שאמי לא דיברה על הנושא כדי להגן על אחותי ועלי, ספגתי בבית את אווירת השורדים, הנושא התעצם כל שנה סביב יום השואה. פעמים רבות ובעיקר בימי הזיכרון לשואה ולגבורה, הקפידה אמי לומר לנו: "לאחר כל הזוועות שעברנו, חייבים לשמור על המדינה, זו פיסת האדמה היחידה שיש לנו בעולם". הדברים חלחלו  לתודעתי.

תקופת בגרותי

לימים, התגייסתי לצבא. כחייל צעיר סופחתי לגדוד שריון שלחם במלחמת יום הכיפורים, בחזית הדרומית מול צבא מצרים. הגדוד ספג אבדות כבדות, יותר מפעם אחת הייתי בסכנת חיים כתוצאה מהפצצות מטוסי קרב מצרים על כוחותינו. בתקופה המלחמה לא הייתה תקשורת ישירה למשפחות בעורף, הקשר היחיד היה שליחת גלויות מהחזית למשפחה. ערפל הקרב היה גדול, היו לצבא נפגעים ונעדרים רבים, הבלבול היה גדול. במקום מגוריי נפוצה שמועה, שאני וחבר ילדות נהרגנו בקרבות. אבי היה מגויס למילואים בחזית הצפון, ואמי נאלצה להתמודד בחרדה גדולה עם השמועות. לאחר שבועיים של אי וודאות, אמי קיבלה גלויה ששלחתי, ונוצר הקשר לשמחת כולנו מצד אחד, ומצד שני בעצב גדול כשנודע לנו שחברי הטוב נהרג ביומה הראשון של המלחמה ברמת הגולן. במשך תקופת המלחמה, עלו וצפו דבריה של אמי, שיש לשמור על המדינה בכל מחיר, ואין לנו ארץ אחרת. בסיום המלחמה קבלתי החלטה, "יש  לעשות למען המדינה". התנדבתי ללכת לקורס קצינים, ובמשך שנים, בסדיר ובמילואים, עשינו למען חיזוק הצבא והכנת דורות של חיילים צעירים.

בסיום שרותי הצבאי, ובמהלך תקופת לימודים, החלטתי שרפא"ל (רשות פיתוח אמצעי לחימה) הוא המקום שמאפשר לי ליישם את רצוני למען המדינה. התקבלתי לעבודה, ובמשך למעלה מארבעה עשורים אני מעורב בפיתוח אמצעי לחימה רבים שעוזרים לחיזוק הצבא והעצמת בטחון המדינה. באחד הפרויקטים אף הייתי אחד מצוות קטן שקיבל פרס רפא"ל, על פיתוח מזהיר לפרויקט שהקדים את דורו.

כל שנותיי הבוגרות, מול ילדיי, חברי, בארץ ובחו"ל, אני נוהג להעביר את תפישת עולמי, על פיה המדינה חשובה לנו, אין לנו ארץ אחרת, חייבים לשמור על שלמות החברה, לעשות טוב, ולהתרחק מהרע, לקבץ את היהודים שעדיין חיים בתפוצות, ובכך נממש את חלומם של דור המייסדים, מדינה יהודית דמוקרטית וחזקה, שחיה בשותפות וזכויות לכל אזרחיה.

כולי תקווה שהמסר יעבור לדורות הבאים, ושעם ישראל יחיה לנצח בשלום, תחת גפנו ותאנתו.

הזוית האישית

הנכד איתי: סבא ואני נהנינו מאוד לעבוד ביחד ולהכיר יותר טוב אחד את השני. סבא שמח להכיר את סביבת הלימודים שלי ואני שמחתי לשמוע על סיפור חייו אחד על אחד, ולא מהמפגשים המשפחתיים.